עמ"נ 50059-01-12

תקציר

פסק הדין עוסק בשני ערעורים מנהליים על החלטה בעניין פיצוי מקרקעין. בערעור הראשון, שהגיש כהן, נטען כי בקשתם לפיצוי בגין הקרקע שבבעלותם נדחתה באופן לא הוגן וכי נפסק להם שכר טרחת עורך דין נמוך משמעותית מהמקובל. הערר השני הוגש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה וחברת נתיבי איילון בע"מ, שהיו המשיבים בערר הראשון, בהתנגדות לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין לכהן. הרקע למקרה נוגע לתוכנית לבניית נתיבי איילון משנת 1998, שהובילה את כהן להגיש תביעה לפיצויים בשנת 2001, משום שהתוכנית פגעה בגישה לאדמותיהם. בשנת 2002 מונה שמאי מכריע ופסק לטובתו של כהן, אך כהן ערער על ההחלטה בעניין גובה הפיצוי. בשנת 2008 דחתה ועדת הערר את הערר אך ביקשה שומה משלימה ליתרת החלקה. הערכה זו, שנערכה בשנת 2008, הכריעה נגד טענתו של כהן. כהן עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים, וועדת הערר החליטה בשנת 2010 כי כהן זכאי להוצאות ושכר טרחת עורך דין. החלטה זו ניתנה בעקבות החלטה משנת 2008 כי כל צד יישא בהוצאותיו, עליה לא הוגש ערעור. הוועדה נימקה שינוי זה בכך שהתייחסה לתביעתו של כהן כאל מקשה אחת, בעלת שני חלקים: הראשון לגבי חלק הקרקע המסומן לכביש, והשני לגבי יתרת החלקה. פסק הדין דוחה את שני הערעורים. באשר לערעורו של כהן, בית המשפט מסרב להתערב בהחלטת ועדת הערר שלא לפסוק פיצויים בגין יתרת החלקה, ולא מוצא כל פגם בשומות. מאותה סיבה דוחה בית המשפט גם את הערעור על הפיצוי הנמוך שנפסק לכהן. באשר לערעור השני, בית המשפט מקבל את החלטת ועדת הערר לפסוק הוצאות ושכר טרחת עורך דין לכהן, למרות ההחלטה משנת 2008. בית המשפט מדגיש את דינמיקת הכוחות הבלתי אחידה בין הפרט לבין רשויות התכנון, ומצדיק את הצורך בפסיקת הוצאות בפועל ליחיד. בית המשפט גם מסרב להתערב בסכום שנפסק, ומכיר בכך שהוועדה התייחסה לטענותיו הכושלות של כהן ולהליכים הממושכים. כל צד נדרש לשאת בהוצאותיו, וכל הפיקדון יוחזר לבעליו.