ערר 85135/17

תקציר

הערעור מתייחס לחיוב בהיטל השבחה שהוטל על בעל נכס בעקבות פירוקו מרצון והעברת הזכויות במקרקעין למערערים. הבעלים, המערער מס' 1, חויב בהיטל לאחר מימוש הנכס בהליך פירוק מרצון. הוועדה המקומית טענה כי יש לראות במועד החלטת הפירוק את מועד ביצוע החיוב. בית המשפט הסכים וקבע כי החיוב הוטל נכון וכי המועד הרלוונטי להיטל הוא מועד הפירוק. בנוסף, קבע בית המשפט כי היטל ההשבחה אינו תיאורטי ומחושב כראוי על בסיס האפשרויות לניצול הקרקע. המערערים טענו כי השיפור שנקבע בשומת הוועדה התבסס על אפשרות תיאורטית, אך בית המשפט דחה טענה זו וציין כי על הנכס אכן נבנה מרתף. בית המשפט דחה גם את הטענה בדבר גובה הנכס שאינו עומד בדרישות, וקבע כי המערערים יכלו להגיש שומה נגדית לתמיכה בתביעתם, אך לא עשו כן. בית המשפט קבע, כי אירוע המס שגרם להיטל היה אישור התכנית הרלוונטית בשנת 1985 וכי היטל ההשבחה היה צמוד רק עד למועד המימוש. הריבית על ההיטל חושבה ממועד הפירוק מרצון ועד לתשלום בפועל. עוד קבע בית המשפט כי אישור משנת 2015 שהוזכר בערר לא השפיע על החלטת היטל השבחה, וכל הטענות בנוגע לתביעות חוב אינן בסמכות הוועדה. בסופו של דבר, הגיעה ועדת הערר למסקנה כי היטל ההשבחה, לרבות היטלי הצמדה וריבית, הוטל על המערערים כדין. הערר נדחה, והמערערים חויבו לשאת בהוצאות הוועדה המקומית.