ע"פ 2788/96

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער ברצח אשתו בדקירתה, וערעורו נסב על הטענה כי היה שיכור מדי בעת ביצוע המעשה מכדי לשאת באחריות פלילית, בהתאם להגנות המפורטות בחוק העונשין. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה ודחה את הערעור. בית המשפט בחן את אמות המידה לאחריות פלילית, תוך שימת דגש על "יכולת השליטה" במעשיו של אדם ועל הדרישה לכוונה פלילית. היא ציינה כי על הנאשם להיות מסוגל לבחור בין ביצוע לבין הימנעות מהמעשה. הן אי-שפיות והן הגנות שכרות דורשות שהיכולת לבחור תיפגע באמת. בית המשפט מצא כי לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת לביסוס ספק סביר בדבר אי יכולתו של המערער להימנע מהמעשה בשל צריכת אלכוהול. מעשיו והתבטאויותיו של הנאשם באותה עת הצביעו על מודעות למעשיו ולכוונתו, למרות היותו תחת השפעה. ההחלטה להרוג נתפסה כמכוונת, והודגש כי רק עכבות מוחלשות עקב שכרות אינן שוללות כוונה. טענתו של המערער בדבר ההגנה הפוטנציאלית של שכרות חלקית, שיש בה כדי להפחית את ההרשעה מרצח להריגה, נדחתה בשל היעדר ראיות תומכות. כמו כן, הערעור על מאסר העולם נדחה, שכן לא נמצאו ראיות המצביעות על "התעללות קשה ומתמשכת" מצד המנוח העלולה להעיד על מצוקה נפשית קשה. פסק הדין של השופט קדמי, בהסכמת השופטים זמיר וטירקל, אישר את ההרשעה וגזר הדין המקוריים.