עת"מ 42400-09-11

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה מחמת שיהוי, שמשמעותו שיהוי מיותר בהבאת העתירה לבית המשפט. העותר ידע על החוב ועל הניסיונות לגבות אותו במשך שנים רבות, ויכול היה להגיש את העתירה הרבה קודם. עוד קבע בית המשפט כי אין טענת התיישנות במקרה זה, שכן העירייה תבעה את החוב באופן עקבי בהליכים משפטיים שונים. מקורו של החוב בחשבונות ארנונה שהונפקו לעותרת, שלגביהם ניתנו פסקי דין ותיקי הוצאה לפועל נפתחו למעלה מעשור לפני העתירה הנוכחית. זאת ועוד, מצא בית המשפט כי לא ניתן לדון בטענות העותר לפי הוראות סעיף 3 לחוק העררים, שכן הן חורגות מתחום הטענות המותרות. בחירתו של המשיב לשנות את שיטת הגבייה מהליך שיפוטי להליך מינהלי לא שללה את תוקפו של החוב ולא היוותה חוסר תום לב. לבסוף, בית המשפט לא ראה עילה להתערב בהליך כינוס הנכסים, ובחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים. החלטה זו התקבלה בהתחשב בגילו של העותר ובחוסר נכונותה של העירייה לנהל משא ומתן, דבר שבית המשפט מצא כבלתי מתקבל על הדעת.