ת"א 57033-05-21

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך על הסכם הלוואה בין קיבוץ לחברה בשם דניאלי, שהפעילה פארק סחלבים על אדמות הקיבוץ. הקיבוץ טען כי לא היה הסכם הלוואה משוכלל בעקבות חליפת מכתבים בין הצדדים ולכן, על פי חוזה ההרשאה, על דניאלי להשיב את הסכום ששולם בשמה. מנגד, דניאלי טען כי ההתכתבות אכן מהווה הסכם הלוואה. בית המשפט בחן את ההתכתבויות מיוני עד יולי 2020 ומצא כי לא הייתה סופיות או פגישת מוחות להתקשרות בהסכם מחייב, שכן היו מספר תנאים שנותרו לא ברורים ולא פתורים. המכשול העיקרי היה הפער על הנסיבות והעיתוי של החזרתו של דניאלי לקיבוץ, כאשר הקיבוץ הציב תנאים שלא היו מקובלים על דניאלי. יתר על כן, הצדדים התכוונו לנסח חוזה הלוואה רשמי אך מעולם לא עשו זאת בשל חילוקי דעות מתמשכים. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי לא נוצר הסכם הלוואה, ודניאלי נדרש לפצות את הקיבוץ על פי חוזה ההרשאה. בנוסף, דרש הקיבוץ מדניאלי להעמיד ערבות בנקאית בסכום שדרש מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) כדמי שימוש בגין פעילות הפארק בעבר. עם זאת, הקיבוץ לא הביא ראיות לכך שנגרמו לו נזקים שווי ערך לסכום הערבות או שהערבות לא נפרעה. לפיכך, טענה זו נדחתה. הקיבוץ ביקש להטיל אחריות אישית על הנתבע השני, אדם פרטי. בית המשפט דחה טענה זו, ולא מצא עילה להרמת מסך ההתאגדות או להטלת אחריות אישית. הנתבע לא ביצע כל מעשה נזיקי, והקיבוץ לא הביא ראיות מספיקות לביסוס טענותיו. בסיכומו של דבר, התביעה נגד דניאלי (הנתבעת מס' 1) על סך 2,451,452.65 ₪ התקבלה, והיא חויבה לשלם סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לקיבוץ. התביעה כנגד הנתבע היחיד (הנתבע מס' 2) נדחתה על הסף. דניאלי חויב לשלם שכר טרחה מופחת בסך 150 אלף שקל ושכר טרחה יחסי בגין הוצאות הקיבוץ.