ע"פ 29910-04-14

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לערעורים שהגישו המדינה והנאשם על העונש שהטיל עליו בית משפט השלום בקריות. הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה, ב-16 אישומים, בהם קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה, ניסיון גניבה, הונאה ופריצה לדירה. העבירות בוצעו כלפי קשישים במשך שנה וארבעה חודשים. הם כללו דפיקות על דלתות קשישים, גניבת רכושם וכרטיסי האשראי שלהם ומשיכת כספים מכספומטים. הנאשמת נעצרה יחד עם בן זוגה, שהיה בעל מונית, תוך שימוש בכרטיס חיוב גנוב. בית משפט השלום גזר על הנאשם 24 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי, עבודות שירות ותשלום פיצויים לקורבנות. המדינה ערערה בטענה כי העונש קל מדי, בעוד הנאשם ביקש להפחיתו. ערכאת הערעור קיבלה את ערעור המדינה, והחמירה את העונש ל-36 חודשי מאסר, תוך שהיא דוחה את ערעורו של הנאשם ומותירה על כנה את יתר חלקי העונש. בפסק דינו התייחס בית המשפט לפסקי דין קודמים רבים שהדגישו את חומרת העבירות המבוצעות נגד קשישים, את הצורך בהרתעה ובתגמול ואת חשיבות ההגנה על אוכלוסייה פגיעה זו. בית המשפט ציין את ריבוי העבירות שביצעה הנאשמת, המתפרסות על פני תקופה ארוכה, ואת תפקידה המרכזי בהן, ודחה את הטענה כי יש לראות בהן אירוע בודד. בית המשפט התייחס גם לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, לרבות מצבה הכלכלי הקשה, מצבה הנפשי והטיפול בשלושה ילדים קטינים ואב חולה, אך לא מצא בהן נסיבות חריגות המצדיקות חריגה ממתחם הענישה שנקבע. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי העונש שהטיל בית משפט השלום היה בלתי סביר ונמוך משמעותית מהעונש ההולם, מה שהוביל להחמרת העונש.