ת"א 1351/99

תקציר

התובעת, לימור הנדל, תבעה שני נתבעים בגין רשלנות רפואית שגרמה לה לכאורה לנכות נוירולוגית קשה. הנאשמת הראשונה הייתה קופת החולים שהעניקה לה טיפול רפואי באמצעות בא כוחה, ד"ר שמואל פרלין. הנאשמת השנייה הייתה מדינת ישראל, שניהלה את שני בתי החולים שבהם קיבל הנדל טיפול. הנדל טענה שד"ר פרלין לא הפנה אותה בזמן לבית החולים ונתן לה מנת יתר של ואליום שגרמה לדיכוי נשימתי ולנזק מוחי. באשר לנאשמת השנייה, הנדל טען כי הצוות הרפואי בשני בתי החולים לא עקב וטיפל כראוי במצבה הנשימתי, מה שהוביל גם לנזק מוחי. עוד טענה כי הטיפול שניתן לה בבתי החולים היה רשלני משום שלא כלל מינון מספיק של פנוברביטול וחסר התייעצות עם מומחים רפואיים. הנדל ייחסה את נכותה הנוירולוגית הנוכחית לרשלנות הרפואית הנטענת. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי נזקיה של הנדל נבעו מהמהלך התקין של המחלה בה לקתה, דלקת המוח. השופט פתח בסיכום העובדות. הנדל חלתה בגיל שנתיים וטופלה על ידי ד"ר פרלין שהפנה אותה לבית חולים ממשלתי. מצבה החמיר והיא הועברה לבית חולים אחר, שם קיבלה טיפול ביחידה לטיפול נמרץ ולאחר מכן במחלקת ילדים. טענותיה של הנדל התייחסו לטיפול שקיבלה לפני אשפוזה. מאוחר יותר נקבע כי הנדל סבל ככל הנראה מדלקת המוח, דלקת ברקמת המוח. הנדל נותר עם כאבים נוירולוגיים קשים. היא עתרה לבית המשפט לקבלת פיצויים מהנתבעים בגין נכותה המלאה. הנתבעים הכחישו את אחריותם וייחסו את נזקו של הנדל למחלה עצמה. השופט פסק נגד הנדל. היא מצאה כי הטיפול בד"ר פרלין היה סביר ומסור ולא גרם לנזקו של הנדל. לגבי הנאשם השני קבעה השופטת כי הצוות הרפואי בבתי החולים העניק מעקב וטיפול סבירים, וכי לא נגרם נזק ראייתי מהתיעוד הרפואי, שהיה ברובו מספק. יתר על כן, השופטת קבעה כי הנדל לא הצליחה להוכיח שהיא סובלת מדלקת מוח שאינה הרפטית, שהפרוגנוזה שלה טובה, ולכן לא הצליחה להוכיח כי הרשלנות הנטענת גרמה לה נזק. השופט הגיע למסקנה כי הנזק נגרם אך ורק מהמחלה שבה לקה הנדל, שהפרוגנוזה שלה הייתה גרועה. תביעתו של הנדל לפיצויים נדחתה. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והנדל פוטרה מתשלום יתרת האגרה בשל נכותה הקשה.