עת"מ 40478-05-19

תקציר

העותרים טענו כי על העירייה לספק שירותי פינוי אשפה מעסקים שבתחום שיפוטה, לרבות מהעותרים, מה גם ששירות זה כלול בארנונה שכל העסקים, לרבות בתי מלון, משלמים. העירייה, לעומת זאת, טענה כי זכותה לדרוש תשלום מיוחד נוסף עבור פינוי פסולת חריגה המיוצרת על ידי עסקים, מעל רמת בסיס מסוימת. בית המשפט הסכים עם טענת העותרים כי לעירייה לא היה מעמד חוקי לדרוש אגרה כזו, וכי ההחלטה לעשות כן ניתנה ללא סמכות. חוק העזר הקיים, שלטענת העירייה אישר אגרה זו, לא כלל סעיפים המחייבים עסקים לפנות פסולת בעצמם. יתר על כן, העירייה עצמה לא חייבה בתי מלון בגין השלכת פסולת לפי חוק זה במשך עשרות שנים. עוד קבע בית המשפט כי שיטת החישוב בה השתמשה העירייה לצורך קביעת האגרה הייתה בלתי סבירה וכי העירייה שגתה בהבנתה את מודל מימון החיוב שהותוו בפסיקה קודמת. משכך, קיבל בית המשפט את העתירה, הכריז על החלטת העירייה כבטלה, והורה לעירייה לשאת בהוצאות העותרים בסך 20,000 ₪.