ת"א 27949-11-15

תקציר

התובע והנתבע היו מעורבים בסכסוך משפטי ארוך הנוגע להסכם פשרה שהושג ביניהם שניתן לו תוקף של פסק דין. התובע טוען כי יש לבטל את פסק הדין על מנת שיוכל לתבוע על בסיס עילת התביעה המקורית, שכן היא אינה ניתנת לאכיפה. עם זאת, בית המשפט מוצא כי אמנם לא ניתן לאכוף את פסק הדין באמצעות הליכי הוצאה לפועל, אך ניתן לאכוף אותו באמצעות תביעה חדשה על בסיס פסק הדין. הבחנה זו היא מכרעת והופכת את טענתו העיקרית של התובע לחסרת תוקף. אופיו ההיברידי של פסק הדין הן כהסכם הסכמה והן כפסק דין של בית המשפט ממסגר את הפרמטרים לביטולו: טענות הנוגעות להיבט ההסכמי של פסק הדין עשויות להביא לביטולו, ואילו טענות הנוגעות להיבט השיפוטי שלו חייבות לבוא לאחר הליך ערעור. בנוסף, התובע מעלה טענות בדבר טעות, הטעיה והשתק שיפוטי, אשר אינן מצליחות בשל חוסר ראיות וחוסר עקביות בעמדות התובע. פרשנותו של הסכם הפשרה, שהתאפיינה בעמימות הנובעת מעדותו של עו"ד ואקים, תומכת אף היא במסקנה כי לא ניתן לאכוף את פסק הדין בהוצאה לפועל אלא מחייבת תביעה חדשה. גם טענות התובע בדבר תנאי השעיה, טעות והטעיה אינן משכנעות. ככלל, התובעת לא סיפקה עילה מוכרת כדין לביטול פסק הדין המוסכם. אשר על כן, התביעה לביטול פסק הדין נדחית, והתובע חויב לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.