עפ"ת 27180-07-12

תקציר

ביום 21.6.2010 נגזר על המשיב שלילת רישיון שלא בפניו למשך שלושה חודשים בגין עבירת תנועה. ב-18 באוקטובר 2010 נתפס נוהג והועמד לדין בגין נהיגה בזמן פסילה. הוא הודה באשמה, אך טען כי הוא סבור שתקופת הפסילה הסתיימה מאחר שחלפו שלושה חודשים מאז מתן גזר הדין. המשיב טען כי לא היה מודע לכך שתקופת הפסילה מתחילה מרגע הפקדת הרישיון, ומאחר שלא נהג בשלושת החודשים שלאחר גזר הדין, הניח כי תקופת הפסילה הסתיימה. בית משפט קמא זיכה אותו, האמין לעדותו וקבע כי לא הייתה לו הכוונה הפלילית הנדרשת לביצוע העבירה. עוד קבע השופט כי טעותו של המשיב באשר למועד תחילתה של תקופת הפסילה הייתה טעות במצב העניינים, וסיווגה כטעות בדין שהיא פלילית במהותה. על פסק דין זה הוגש ערעור, כאשר המערערת טענה כי המשיב היה צריך לדעת את הדין וכי ניתן היה למנוע את הטעות. עם זאת, ערכאת הערעור אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא, והסכימה כי טעותו של המשיב הייתה בלתי נמנעת באופן סביר נוכח חוסר ניסיונו, תיעוד גזר הדין הפגום והודעת הפסילה החלקית שנשלחה על ידי מזכירות בית המשפט. חששו של המערער מפני השלכותיו של פסק דין זה נדחה, שכן הנסיבות היו ייחודיות ולא סביר שיחזרו על עצמן. בנוסף, ציין בית המשפט כי זיכויו של המשיב לא שיפר את מצבו ביחס לתקופת פסילת הרישיון, שעדיין תחושב ממועד הפקדת רישיונו. לבסוף, מצא בית המשפט כי עבירות הלוואי של המשיב של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח קשורות לאישום העיקרי, ועל כן הוא זוכה גם מאישומים אלה. הערעור נדחה, ופסק דינו של בית משפט קמא התקבל.