ת"א 489/96

תקציר

מדובר בתביעת דיבה שהגיש הפסנתרן גילארד לרנר נגד כמה נתבעים, בהם עיתונאים, עורכים ועיתונים ("הארץ" ו"ידיעות אחרונות") בגין שתי כתבות שפורסמו אודותיו לפני קרוב לחמש עשרה שנה, שלטענתו מכילות לשון הרע מרומזת ומפורשת. הכתבות פורסמו בעקבות מסע פרסום נרחב לסדרת קונצרטים שתכנן, שבוטלו בסופו של דבר בשל תאונה שפצעה את ידיו. השופט פותח בהתוויית המסגרת המשפטית לתביעות לשון הרע, הכוללת ניתוח בן ארבעה שלבים. השלב הראשון כרוך בפירוש הביטוי באופן אובייקטיבי; השלב השני קובע האם החוק מטיל אחריות על המו"ל; השלב השלישי בוחן האם עומדת למו"ל אחת מההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע; והשלב הרביעי כרוך בקביעת הסעד המתאים. לאחר מכן פונה השופט לטענות הספציפיות, החל מסוגיית העניין הציבורי, ומוצא כי לרנר, שיצא למסע פרסום רחב היקף, הוא איש ציבור, ובכך מצדיק את הפרסומים אודותיו. בהמשך מתייחס השופט לטענתו של לרנר כי הכתבות יצרו אווירה מלאכותית של מסתורין ותככים, וקובע כי לרנר עצמו יצר הילה זו של מסתורין סביב אישיותו, וכי הכתבות היו ניסיון להפיג תעלומה זו. השופטת בוחנת גם את שאלת איכותו המקצועית של לרנר ומוצאת כי הערכות הכתבות לגבי כישוריו נופלות בגדר חוות הדעת המוגנת ואינן מהוות לשון הרע. השופט בוחן אמירות וביטויים בודדים מתוך הכתבות שלטענת לרנר מהווים לשון הרע, לרבות טענות להיותו רוכל, פרסום הסיבה לביטול הופעותיו ותיאורי נפשו כ"פגיעה ורגישה במיוחד". השופט פוסק באופן עקבי לטובת הנתבעים, וקובע כי האמירות שפורשו באופן אובייקטיבי אינן מהוות לשון הרע, וכי הנתבעים פעלו בתום לב ונהנו מהגנות שונות על פי החוק. טענות ספציפיות בדבר אמיתות דברים מסוימים, כגון הטענה כי אחיו של לרנר, ולא לרנר עצמו, הודיע על ביטול הקונצרטים, נדחות אף הן, כאשר השופט קובע כי עדויות הנתבעים נתמכות בראיות. השופט דוחה גם את טענותיו של לרנר נגד אל על ודוברה, שצוטטו באחת הכתבות, וקובע כי לרנר לא הוכיח כי הדברים שצוטטו לא נאמרו. לבסוף, השופטת מתייחסת לטענותיו של לרנר בנוגע לכותרות, לכתוביות ולתמונות המתפרסמות בכתבות, וקובעת כי הן אינן מהוות לשון הרע, במיוחד כאשר הן נקראות יחד עם הכתבות עצמן. גם טענותיו של לרנר נגד עיזבון פנינה זלצמן, הנתבעים 10 ו-11 (מוזיאון תל אביב ועובדיו) ומערכות העיתונים נדחות, מטעמים דומים. לאור ממצאים אלה, קובעת השופטת כי תביעות לשון הרע בשני המקרים, ת"א 489/96 ות"א 759/97, נדחות. כמו כן, התובעת, גילרד לרנר, חויבה לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין, בסך 320,000 ₪ בתוספת מע"מ.