ע"א 1892/95

תקציר

הכרעת הדין עוסקת במקרה בו המערער מס' 1, שכבר ריצה עונש מאסר, ניסה להתאבד פעמיים בתאו. למרות שהרשויות זוכו מרשלנות בכך שלא מנעו את הניסיון השני, בית המשפט מצא את אנשי הצוות הרפואי אחראים בשל כישלונם לאבחן ולטפל כראוי בפציעות שנגרמו כתוצאה מכך. למערער נגרמו חבלות קשות שהובילו לנכות לצמיתות. בעוד שבית המשפט המחוזי מצא את הצוות הרפואי אחראי ב-50%, בנימוק של היעדר הוכחה חותכת לסיבתיות, בית המשפט העליון חלק על חלוקה זו. בית המשפט הדגיש כי המערער אכן הוכיח קשר סיבתי בין רשלנות רפואית לבין החמרה במצבו. כך, נטל ההוכחה ברשלנות רפואית נקבע על הסתברות של למעלה מ-50%, והמערערת עמדה בנטל זה. חשוב לציין כי המושג "אובדן סיכוי" היה מרכזי, ורמז כי גם אם סיכויי ההחלמה היו נמוכים מ-50%, הם עדיין ברי פיצוי. למרות מעשיו הראשוניים של המערער, שלל בית המשפט רשלנות תורמת או סיכון מרצון כהגנה, שכן מצבו הנפשי לא הוכח כיציב דיו לסיכון מרצון. רשלנות רפואית נחשבה להחמרת מצבו, והאחריות יוחסה בהתאם. בית המשפט סבר כי הערכת הנזק כרוכה בהערכת שיעור סיכויי ההחלמה שאבדו, שעמד על 50%, תוך התאמת הפיצוי להפסד זה, תוך הכרה בכך שהמצב הראשוני עשוי היה להימשך בחלקו בשל פגיעה בלתי נמנעת. פסק דין דק זה מנווט בין רשלנות רפואית, אחריות סיבתית ופיצוי הוגן, ומבטיח כי המערערת תקבל פיצוי יחסי לאשמתו התורמת של הצוות הרפואי, למעט אחריות המדינה מחובות מניעה.