ע"א 36696-11-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס על החומר שנמסר בלבד: **ניתוח משפטי של פסק דין ע"א 36696-11-25 (בית המשפט המחוזי בבאר שבע)** **מבוא** פסק הדין דנן דן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד, אשר דחה תביעה לנזקי גוף שהוגשה על ידי המערער (פנחס נורני) נגד המשיבה הראשונה (ישרוטל בע"מ) וביטחונה (הראל חברה לביטוח בע"מ). הערעור נדחה על בסיס החומר הכתוב בלבד, מכוח תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. **עובדות המקרה (כפי שנקבעו על ידי בית משפט השלום)** המערער שהה בכנס מקצועי במלון "רויאל ביץ'" באילת. במוצאי שבת, בשעת גשם חריגה, יצא המערער מהמלון בדרכו למונית שהמתינה לו. בשל כך שמלון היה בתפוסה מלאה, אוטובוס שהגיע להעלות נוסעים חסם את הגישה המיידית למונית. המערער, בדרכו למונית הממתינה במורד, החליק בשל הרטיבות ברצפה מחוץ לאזור המקורה של הכניסה למלון, ונחבל בברך ובקרסול. האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. **טענות המערער (תמצית)** * **רשלנות בתכנון הגישה:** המערער טען שהכניסה למלון לא תוכננה באופן בטוח ונוח, שכן ישנו הפרש גובה משמעותי בינה לבין הכביש, וכי שביל הגישה עשוי מחומר מחליק (שיש). * **היעדר אמצעי בטיחות:** נטען כי המשיבה לא דאגה להתקנת פרגולה/גגון למניעת כניסת מים עד למפלס הרחוב, או להצבת פסי מניעת החלקה ושילוט מתריע. * **רשלנות בניהול תנועה:** נטען כי המשיבה אפשרה לאוטובוס לחסום את הגישה למלון, ובכך מנעה מהמונית להגיע לפתח המלון, מה שאילץ את המערער לצאת מחוץ לאזור הבטוח. **טענות המשיבה (תמצית)** * **הליכה רגילה:** המשיבה טענה כי אין די בהפרש גבהים, וכי המדרכה באזור ההחלקה אינה חלקה במיוחד ואינה בעלת שיפוע חריג. * **הכרת המקום:** נטען כי המערער, כאורח חוזר, מכיר את הגישה למלון היטב. * **חובת זהירות של המערער:** על המערער היה להוכיח כי לא ניתן היה להמתין מספר דקות עד שהאוטובוס יזוז, וכי לא נקט זהירות מספקת. * **סכנה צפויה:** המשיבה טענה שלא כל נפילה, גם ביום גשם, מחייבת אחריותה. **פסק דינו של בית משפט קמא (קביעות עיקריות)** 1. **מהימנות גרסת המערער:** בית המשפט קיבל את גרסת המערער ורעייתו באשר לאופן התרחשות התאונה. נקבע כי התאונה אירעה בערב גשום, שהמערער החליק ונפל בדרכו למונית, וכי הכניסה נחסמה על ידי אוטובוס. 2. **העדר אחריות:** למרות קבלת גרסת המערער, נקבע כי אין די בנסיבות אלו כדי לקבוע את אחריות המשיבה. על המערער היה להוכיח **מפגע, ליקוי בדרך הגישה, שהדרך אינה בטוחה, או שהנחיות העבודה של המשיבה היו רשלניות.** 3. **חובת זהירות:** הוכרה קיימת חובת זהירות מושגית של המלון כלפי אורחיו, אך המערער נדרש להוכיח **הפרת חובת זהירות קונקרטית** – סיכונים בלתי סבירים שניתן היה למנוע באמצעים סבירים. 4. **העדר הוכחת סיכון בלתי סביר:** בית המשפט קבע כי המערער **לא עמד בנטל ההוכחה** שהמדרכה מחוץ לאזור המקורה היוותה סכנה בלתי סבירה, או שהשיפוע בה מהווה סכנה המחייבת אמצעי זהירות מיוחדים. זאת, בהתבסס על עדות קצין הביטחון של המלון, שקבע כי הרצפה אינה חלקה באופן מיוחד והשיפוע רגיל, וכן שלא טופלו מקרים דומים. 5. **סכנת גשם כסכנה רגילה:** נקבע כי הסכנה שנגרמת מגשם אינה מהווה סיכון בלתי סביר מעבר לסיכונים הטבועים בהליכה על שביל רטוב. 6. **חסימת הכניסה:** נקבע כי המערער לא הוכיח שהחסימה על ידי האוטובוס הייתה ממושכת באופן שגרם לסיכון, וכי מדובר בחסימה זמנית לצורך אורחים רבים העוזבים את המלון במוצאי שבת. 7. **העברת נטל ההוכחה ("הדבר מדבר בעד עצמו"):** בית המשפט דחה את טענת המערער להעברת נטל ההוכחה, וקבע כי לא התקיימה "עמימות עובדתית" המצדיקה זאת, שכן קיימות אפשרויות נוספות לנפילה (איבוד שיווי משקל, צעד לא זהיר וכו'). 8. **דחיית בקשה להגשת חוות דעת מומחה:** בקשה להגשת חוות דעת מומחה בטיחות מטעם המערער, שהוגשה בשלב מאוחר (לאחר שמיעת הראיות), נדחתה בנימוק שהיא מנוגדת לכלל הגשת הראיות "בחבילה אחת", וכן בשל ההזדמנויות הרבות שניתנו למערער להגשת ראיות. **פסק דינו של בית המשפט המחוזי (הערעור)** בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות בית משפט קמא ודחה את הערעור. 1. **דחיית הבקשה להבאת ראיות נוספות (חוות דעת):** בית המשפט המחוזי שב ובחן את החלטת בית משפט קמא לדחות את הגשת חוות הדעת. נקבע כי לא נפלה "טעות גורלית" באי-התרת הגשתה. הנימוקים כללו: * היעדר עמידה בנטל ההוכחה שהמערער לא יכול היה להוכיח טענותיו בלעדיה. * העיתוי המאוחר של הבקשה. * הסתמכות חוות הדעת על בדיקה שנערכה לאחר מועד ההוכחות, ללא נימוק מספק מדוע לא הוגשה לפני כן. * התייחסות לכך שחוות הדעת אינה "ראיית זהב" אלא ראיה שנויה במחלוקת. 2. **אי התערבות בקביעות עובדתיות:** בית המשפט המחוזי קבע כי לא מצא הצדקה להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, לרבות: * קבלת עדות קצין הביטחון לגבי המדרכה (לא חלקה במיוחד, שיפוע רגיל). * הגדרת הסיכון כ"סכנה רגילה" המחייבת זהירות סבירה מצד ההולך, ולא סיכון בלתי סביר מצד המלון. * העדר הוכחת הפרת נהלי המשיבה בהבטחת גישה פנויה. * העדר הוכחת דוחק זמנים מצד המערער שאילץ אותו לצאת בחופזה. * העדפת עדות קצין הביטחון על פני עדות המערער לגבי חסימת הכניסה. 3. **יישום העקרונות המשפטיים:** * **נטל ההוכחה:** המערער נדרש להוכיח קיומו של מפגע או ליקוי בדרך הגישה, סיכון בלתי סביר, והפרת חובת זהירות קונקרטית. * **הבחנה בין סיכון רגיל לסיכון בלתי סביר:** בית המשפט הדגיש כי לא כל נזק שניתן לצפותו מטיל אחריות נורמטיבית. הליכה על שביל רטוב נחשבת לרוב ל"סכנה רגילה". * **"הדבר מדבר בעד עצמו":** נדחתה הטענה להעברת נטל הוכחה, שכן לא הייתה עמימות עובדתית. * **חובת הזהירות של בעל המקרקעין:** אחריות בעל מקרקעין אינה אוטומטית בשל החלקה, אלא מחייבת הוכחת רשלנות ביצירת סיכון בלתי סביר. **עקרונות משפטיים וחידושים** 1. **פרשנות חובת הזהירות הקונקרטית:** פסק הדין מדגים את הדרישה להוכיח **הפרת חובת זהירות קונקרטית** ולא רק קיום חובת זהירות מושגית. ההבחנה נעשית על בסיס סיכונים "רגילים" לעומת "בלתי סבירים", תוך התחשבות בעלות אמצעי המניעה ובאינטרס הציבורי. הדבר מהווה יישום של עקרונות דיני נזיקין מבוססים. 2. **נטל ההוכחה בנזיקין:** פסק הדין מדגיש את חשיבות נטל ההוכחה המוטל על התובע בנזיקין. גם כאשר גרסתו העובדתית של התובע מתקבלת, הוא עדיין נדרש להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות, ובפרט את קיומה של התרשלות מצד הנתבע. 3. **הליך הגשת ראיות:** פסק הדין מדגים את חשיבות העמידה בכללים הנוגעים להגשת ראיות, ובפרט את ההשלכות של בקשות מאוחרות להגשת ראיות. בית המשפט הדגיש את חשיבות הגשת ראיות "בחבילה אחת" ואת הקושי לחרוג מכך, במיוחד כאשר ההזדמנויות להגשתן ניתנו ולא נוצלו. ההחלטה לדחות את חוות הדעת בשל עיתויה המאוחר, תוך התייחסות לאפשרות של "טעות גורלית" (כפי שצוין בבקשת רשות הערעור), מלמדת על הגמישות מסוימת של בתי המשפט, אך גם על הקפדנות ביישום הכללים. 4. **"הדבר מדבר בעד עצמו":** דחיית הטענה להעברת נטל ההוכחה על בסיס סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מלמדת על הפרשנות המצמצמת של בית המשפט למצבים של "עמימות עובדתית", ועל הצורך להראות כי הנזק נגרם מהתנהלות הנתבע, ולא ממגוון סיבות אפשריות אחרות. 5. **שיקולי מדיניות משפטית:** פסק הדין מתייחס לשיקולי מדיניות משפטית, לפיהם לא כל נזק שניתן לצפותו מטיל אחריות. הדבר מבטא את האיזון בין הגנה על זכויות הפרט לבין מניעת עומס יתר על גופים המפעילים שירותים ציבוריים (כמו מלונות), תוך הכרה בסכנות הצפויות בחיי היום-יום (כמו הליכה בשביל רטוב). **סיכום** פסק הדין מאשרר את קביעותיו של בית משפט השלום, תוך יישום מדוקדק של עקרונות דיני הנזיקין, בדגש על נטל ההוכחה, חובת הזהירות הקונקרטית, והבחנה בין סיכונים רגילים לבלתי סבירים. ההחלטה לדחות את הערעור, במיוחד על בסיס החומר הכתוב בלבד, מדגישה את סמכותו של בית המשפט לסיים הליכים משפטיים ביעילות, כאשר ברור כי אין בסיס משפטי מוצק לערעור. הדבר משקף גישה שמרנית יחסית, המעדיפה שלא להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בהיעדר טעות משפטית או עובדתית מהותית.