ת"א 19979-12-20

תקציר

התובע, תושב פלסטיני, נפגע בתאונת עבודה בעת שיפוץ ביתו של הנתבע השני. הנתבע הראשון היה מעסיקו של התובע, אשר שלח אותו לעבוד בביתה של הנתבעת השנייה. בית הדין הכיר בתאונה כתאונת עבודה והורה לנתבעת הראשונה לשלם לתובע קצבת נכות. עם זאת, התובע הגיש תביעת צד ג' כנגד הנתבע השני, בדרישה לפיצויים נוספים. הנושאים העיקריים שבמחלוקת היו התחייבויות הנתבעים בהתאמה ובסיס השכר של התובעת לצורך חישוב נזקים. בית המשפט מצא כי הנתבעת הראשונה, כמעסיקה וכקבלן ישיר, נשאה באחריות העיקרית לתאונה. הם לא סיפקו סביבת עבודה בטוחה, ציוד מתאים והשגחת מנהל עבודה, תוך הפרה של מספר תקנות בטיחות. הנתבע השני, כממונה על העבודה, היה שותף אף הוא לאחריות בגין בחירה רשלנית בנתבע הראשון כקבלן מבלי לאמת את תעודותיו. בית המשפט קבע את בסיס השכר של התובעת בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד על 4,000 ₪ ו-2,700 ₪ לחודש, בהתאמה, למרות טענותיה הבלתי מבוססות של התובעת לעלייה בהשתכרות. לתובע נפסקו פיצויים בסך 406,000 ₪, מהם ניכה בית המשפט את קצבת הנכות שקיבל. הנאשם הראשון היה אחראי ל-85% מיתרת הסכום, והנאשם השני ל-15% הנותרים. בהתאם לכך, חויב הנתבע הראשון לשלם לתובע 18,000 ₪ והנתבע השני 15,000 ₪ בתוספת 20% שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט. סכומי פסק הדין היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית אם לא ישולמו בהקדם.