ע"א 120/16

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי עסקאות הנובעות מהסכמי פשרה שמטרתם רכישת קרקעות. הסכם הפשרה הראשון נחתם בשנת 2001 בין מריו לזניק לבין עו"ד שגב, ששימש כנאמן עבור רדי מייד. הסכם הפשרה השני, משנת 2007, נחתם בין מריו לזניק, סיזנס, לבין עו"ד שגב כנאמן עבור רדי מייד, כאשר הנהנים הם קדמת עדן (60%) ומשרד עורכי הדין שגב (40%). סלע המחלוקת העיקרי נסב סביב הדיווח לרשויות המס בעקבות קבלת אופציה על פי הסכם הפשרה הראשון. בית משפט קמא מצא כי עו"ד שגב פעל ברשלנות בכך שלא דיווח על הנאמנות וקבע מי הנהנה מהסדר הפשרה באותה עת. כתוצאה מכך, לא ניתן היה לתבוע את הפטור ממס, מה שהוביל למצב של כפל מס ובעיות ברישום הקרקע על שם קדמת עדן. ערעור על פסק דין זה נדחה, כאשר ערכאת הערעור לא מצאה כל התערבות בממצאי עובדה או מהימנות של בית משפט קמא. בית המשפט גם לא מצא עילה לקבוע כי לעו"ד שגב מצוי ניגוד עניינים בשל תפקידו הכפול כנאמן וכשותף בפרויקט, נקודה שהועלתה על ידי בית המשפט ולא על ידי המשיבים. כמו כן, נקבע כי טענתו של עו"ד שגב בדבר הסכם בעל פה עם זיוה כהן נדחתה, ורדי מייד נחשב לנאמן של המשיבים. למשיבים יוחסה אשמה של 30% בכך שלא ביררו את זהות המוטב ושמרו על עמימות בעניין זה במשך שנים רבות. ערכאת הערעור אישרה את פסק דינו של בית משפט קמא, וקבעה כי רשלנותו של עו"ד שגב הובילה לסוגיות המס ולנזקים שבאו בעקבותיהן. עם זאת, בית המשפט קבע גם כי על המשיבים להתחלק בנטל מס הרכישה בעסקה הראשונה, בעוד הצדדים יחלקו במס הרכישה בעסקה השנייה, כאשר עו"ד שגב יישא ברוב (70%) וקדמת עדן או קבוצת זיוה את היתרה (30%). פסק הדין התווה גם את חלוקת מס השבח והורה למערערת להשלים את רישום המקרקעין על שמה של קדמת עדן. לבסוף, בית המשפט נתן רשות לסעדים מפוצלים, ואיפשר לצדדים לפנות לסעדים חלופיים. השופט שהם והמשנה לנשיא רובינשטיין הסכימו עם ההחלטה, הדגישו את ההתנהלות הבעייתית של שני הצדדים, אך בסופו של דבר הצטרפו לחוות הדעת כאמור.