ע"פ 19932-05-12

תקציר

פסק הדין דן בזכותו של נאשם להיות נוכח בהליך הפלילי ומגיע למסקנה כי זכות זו אינה מוחלטת אלא תלויה בנסיבות המקרה. במקרה הספציפי הזה, הנאשם נמנע באופן שיטתי מלהתייצב בבית המשפט, התחמק מההליך הפלילי נגדו וניסה לסכל את ההליך השיפוטי. בית המשפט מצא כי הנאשם ידע על המשפט המתנהל ובחר במכוון שלא להגיע, ואף הרחיק לכת מהארץ כדי להימנע מהדיונים. השופט הסכים עם החלטת בית המשפט קמא שלא להקפיא את ההליכים, שכן הדבר היה למעשה גנז את התיק ללא הגבלת זמן. יתר על כן, השופט אישר את גזר דינו וגזר דינו של בית משפט קמא, ומצא אותם מוצדקים וסבירים על סמך הראיות שהוצגו. לנאשם ניתנה כל הזדמנות לנהל את הגנתו, אך הוא בחר להתעלם מההליך. הערעור, אפוא, נדחה על כל חלקיו, ופסק דינו של בית משפט קמא יעמוד בעינו. פסק דין זה משמש תזכורת לכך שההגנות המוקנות לנאשמים במשפט הפלילי לא נועדו להיות מנוצלות כדי לשבש את ההליך המשפטי אלא כדי להבטיח משפט הוגן.