דב"ע מה/4 - 7

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין זכויותיו של עובד כ"שוטר מקומי" במשטרת עזה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער, ששירת כשוטר מקומי תחת פיקוחו של מפקד משטרת עזה בשנים 1967-1978, אינו זכאי לאותם תנאים כמו שוטרים במשטרת ישראל. המערער טען כי החלטת בית המשפט הייתה שגויה וכי הצו הרלוונטי לא הקים משטרה מקומית אלא הסמיך את מפקד המשטרה לעשות כן. זאת ועוד, טען המערער כי יהיה זה מפלה ובלתי מתקבל על הדעת להבחין בין זכויותיהם של שוטרים "ישראלים" לבין אלה שאינם אזרחי המדינה. עם זאת, דעת הרוב של השופטים אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך הסתמכות על צו 58 ותקנות המשטרה (גיוס), הקובעות כי ניתן לגייס רק אזרחים ישראלים למשטרה. מאחר שהמערער לא היה אזרח ישראלי, הוא לא נחשב ל"שוטר" כהגדרתו בפקודה, ולכן לא היה זכאי לאותן זכויות. באשר לתחולה הטריטוריאלית של דיני העבודה, קבעו השופטים כי לחקיקה הישראלית תחולה טריטוריאלית והיא חלה על תושבי ישראל המתקשרים בהסכמים בישראל, גם אם העבודה מבוצעת מחוץ למדינה. אלא שבמקרה זה ההתקשרות לא הייתה בישראל, ואחד הצדדים לא היה תושב ישראל. בסוגיית האפליה קבע בית המשפט כי ההבחנה בין תושבים לבין מי שאינם תושבים היא רלוונטית ומותרת, שכן היא אינה יכולה להיחשב כהפליה בין שווים. בנוסף, נדחתה תביעתו של המערער הן לפנסיה והן לפיצויי פיטורים בגין אותה תקופת שירות, שכן הוא כבר קיבל פנסיה מקרן שהוקמה על פי הדין המצרי. דעת מיעוט הסכימה עם דחיית תביעת המערערת לזכויות פנסיוניות על ידי דעת הרוב, אך לא הסכימה בסוגיית פיצויי הפיטורים. שופט זה סבר כי יש לזכות את המערער בפיצויי פיטורים בגין התקופה הנדונה, שכן הדבר לא יעניק לו סעד שונה מהותית מזה שביקש, מה גם שהוא מקבל פנסיה מקרן מצרית. שופט זה הדגיש את חובתו של בית המשפט להוציא את האמת לאור ופירש את החוק בהתאם. עם זאת, דעת המיעוט לא התקבלה, והערעור נדחה ברוב קולות.