דב"ע לט/67 - 0

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם פגיעה בעבודה שנגרמה לעובד זכאית לפיצויים לפי חוק הביטוח הלאומי. החוק קובע פיצוי בגין פציעות שנגרמו "במהלך העבודה ובשל העבודה". במקרה זה, טענת העובד הייתה כי יום העבודה שלו החל בשיחת טלפון מביתו, המשיך בשיחה נוספת ממקום אחר, והוביל לתאונה במהלך נסיעתו לעבודה. שאלת המפתח הייתה האם התאונה התרחשה "תוך כדי עבודה". בית המשפט מפרש את המונח "תוך כדי עבודה" כמצב מורכב בדגש על גורם הזמן. בדרך כלל, יום העבודה מתחיל כאשר עובד מגיע למקום שבו הוא עובד ומסתיים כאשר הם עוזבים. מסגרת זמן זו כוללת פרק זמן סביר לפני ואחרי העבודה, והפסקות במקום. עבור עובדים שעובדים לגמרי מחוץ לחצרים, יום העבודה שלהם מתחיל כשהם מגיעים ליעד העבודה הראשון שלהם ומסתיים כשהם חוזרים למקום לאחר העבודה. במקרה זה, שליחותו האישית של העובד לבית המפד"ל היוותה "הפסקה של ממש", ופסלה אותו מפיצויים לפי סעיף 37(א) לחוק. שיחות הטלפון שמבצע העובד, אחת לפני היציאה מהבית ואחת במהלך שליחותו האישית, אינן נחשבות כשיחות שהחל את יום עבודתו. התאונה אירעה לפני שהגיע למקום עבודתו ולא היה בדרכו "ממקום מגוריו לעבודה", כנדרש בסעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי. לפיכך, הערעור להכיר בתאונה כ"תאונת עבודה" נדחה, שכן היא אינה מקיימת את תנאי סעיף 36(1) או את הגדרת תאונת עבודה בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי.