ע"א 4892/91

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט העליון בערעור על החלטת רשם של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחה את בקשת המערער למתן צו כינוס נכסים והכרזה על פשיטת רגל. סוגיות הליבה נגעו לאי מכירת חנות על ידי המערער, אי עמידה בתשלומים הנדרשים ושיקול דעתו של הרשם לפי סעיף 94 לחוק בתי המשפט בבואו להכריע בתיקי פשיטת רגל. המערער טען כי רק לשופט, ולא לרשם, צריכה להיות סמכות לדחות בקשות כאלה, במיוחד כאשר הנושים מתנגדים להן. בית המשפט העליון מצא כי ההיסטוריה החקיקתית תומכת בשיקול דעתו של הרשם לקבל החלטות אלה, תוך הסתמכות הן על פרקטיקות העבר והן על פרשנויות החוק. היא הכירה בתפקידם השיפוטי המתפתח של הרשמים והדגישה את איזון האינטרסים הלגיטימיים של חייבים ונושים. ההחלטה הכירה בכך שמינוי כונס נכסים או הצהרות פשיטת רגל הם כלים לסייע לנושים להחזיר חובות במסגרת הסבירות, ולא להעניש חייבים שלא לצורך. בית המשפט הדגיש את הצורך בהתחשבות בנסיבותיו של החייב, במצוקתו הכלכלית ובתום לבו, ומתח ביקורת על פיקוחו של הרשם על גורמים אלה במקרה זה. הערעור התקבל, והעניין הועבר לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת יסודית, בהתאם לעקרונות של שיקול דעת שיפוטי הוגן וצדק מהותי.