ע"פ 2514/92

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על הרשעתו של המשיב בנהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה. התיק נסב סביב השאלה האם המשיב ידע בפועל על פסילתו מאחר שלא נכח במשפטים וטען כי לא קיבל הודעות שנשלחו לכתובת הוריו, אותן מסר כשלו. הוא הורשע תחילה על ידי בית משפט השלום, אך זוכה על ידי בית המשפט המחוזי, שדרש הוכחת ידיעה ממשית לצורך הרשעתו. בית המשפט העליון הפך החלטה זו, והדגיש כי "להודיע לו" יכול לכלול שיטות מסירה חוקיות, כגון שליחת דואר רשום לכתובת רשומה, ולא לדרוש הודעה אישית. בית המשפט הדגיש כי מסירה כדין יוצרת חזקת ידיעה, אשר המשיב לא הצליח להפריך ביעילות, שכן ראיותיו חסרות מהימנות, לרבות אי זמינותן של עדויות עדים מכריעות. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי די בהמצאת הודעות בכתב כדין כדי לבסס את הידע הנדרש לפי סעיף 67, תוך שהוא מחזיר את ההרשעה והעונשים המקוריים שהוטלו על ידי בית המשפט לתעבורה.