בר"ע 20418-03-13

תקציר

ערכאת הערעור דנה בבקשה למתן רשות ערעור, ולרוב דחתה אותה אך התייחסה לסוגיות הנוגעות לפיצוי בגין עוגמת נפש ושיעור הפיצוי לפי חוק הגנת השכר. בית המשפט שב והדגיש כי התערבות המערערים בקביעות עובדתיות של בתי משפט קמא היא מוגבלת, במיוחד כאשר היא מבוססת על התרשמות ישירה מעדויות וראיות. בית משפט קמא העדיף את גרסת המשיב לאירועים על פני זו של המבקש, בעיקר בשל רישומי זמן מהימנים, ולא נמצאה סיבה משכנעת לערער על ממצאים עובדתיים אלה. רוב הטענות נגד פסק הדין הראשוני היו קשורות לסוגיות עובדתיות העומדות לרשותן, ולכן הן נדחו. עם זאת, ערכאת הערעור קבעה כי אין צורך בפיצוי נפרד בגין עוגמת נפש, שכן פיצויים הלנת שכר כבר התייחסו לנזקים הנלווים. היא חזרה על כוונת המחוקק להרתיע מפני הלנת שכר באמצעות פיצוייה של הלנה, אך תיקנה טעות בחישוב הפיצוי בגין הלנת שכר עבור המבקשת. בית משפט קמא טעה בשיעור הפיצוי בכך שכלל באופן שגוי סכום שכבר שולם כשכר שלא שולם. כתוצאה מכך, בית המשפט לערעורים תיקן את הפיצוי המגיע לו: פיצוי מלא על כל הסכום תחילה (מיום 1.8.2011 ועד ליום 27.12.2011), ותשלום לאחר תשלום בלבד, רק על יתרת הסכום שלא שולם. לפיכך, הערעור התקבל באופן חלקי בנוגע לפיצוי בגין עוגמת נפש וטעויות חישוב, אך נדחה ברובו אחרת, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו.