דב"ע לא/2 - 9

תקציר

חוק שירות התעסוקה קובע את שירות התעסוקה כישות משפטית נפרדת בעלת היקף פעילות מסוים. החוק אינו מעניק לשירות התעסוקה סמכות לפעול בנושא מענקי אבטלה. לפיכך, חריגתו מתחום זה מגבילה את סמכותו של בית הדין לעבודה ומשפיעה על יישום החלטות הממשלה. החלטת הממשלה להנהיג מענקי אבטלה היא פעולה מנהלית שהרחיבה את סמכותו של שירות התעסוקה באופן מעין שיפוטי לדון בעניינים הקשורים למענקים, מה שגם הרחיב במשתמע את סמכותו של בית הדין לעבודה. עם זאת, הרחבה זו לא נעשתה כחוק. יתר על כן, מנהל אגף התעסוקה ושירות התעסוקה, אף שהם מוחזקים על ידי אותו אדם, הם תפקידים נפרדים. למנהל שירות התעסוקה, בהיותו רשות ממלכתית ולא מינהלית, אין סמכות להוציא חוזרים הסותרים החלטות ממשלה, כמו זה שפורסם ב-26.5.1968 בעניין דמי אבטלה. החוזר, שחייב מחפשי עבודה לקחת כל עבודה משותפת המוצעת להם או להסתכן בוויתור על מענק האבטלה שלהם, שינה את הוראות הממשלה הקיימות. ככזו, היא אינה מחייבת, ושירות התעסוקה היה צריך לפעול לפי החלטת הממשלה המקורית. עם זאת, מאחר ש"ימי היעדרותו" של המערער נרשמו על פי החוזר, לא ניתן לפסוק לטובתו, אך הוא זכאי לפסיקת הוצאות בסך 50 ל"י.