ת"א 1083/06

תקציר

פסק הדין מפרט את התקנות הפרוצדורליות המסדירות סעד זמני לאחר מתן פסק דין ואת סמכותם של בתי המשפט במתן סעד כזה. תקנה 363(ב) לתקסד"א מסמיכה את בית המשפט ליתן סעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין, ללא צורך בהתחייבות או בערובה. זאת כדי למנוע מהחייב לפזר את נכסיו. על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, אם כי בדרך כלל הוא מוגבל לתקופה קצרה לאחר פסק הדין. על בקשות שהוגשו מחוץ לתקופה קצרה זו חלה תקנה 471 לתקסד"א. החוק קובע כי בית המשפט הנותן החלטה המבטלת פסק דין קודם יכול להורות על השארת פסק הדין הקודם בתוקפו עד להכרעה בערעור. אם הוגש ערעור, הסמכויות נתונות לבית הדין לערעורים. הפסיקה הרחיבה את תחולתה של תקנה זו, וקבעה כי לבית הדין שלערעור סמכות ליתן סעד זמני בתקופת הערעור. לפיכך, בקשות לסעד זמני לאחר הגשת ערעור צריכות להידון בפני ערכאת הערעור, שהיא במקרה זה בית המשפט העליון. לפיכך, החלטת בית המשפט הפרוצדורלי בבקשה למתן הוראות נדחית ונמחקת, והמשיב מחויב לשאת בהוצאות המבקשים ובשכר טרחת עורך דין.