ת"א 51097-02-20

תקציר

הסכסוך נסוב סביב סכום כסף שהושקע בחברה, שמחציתו הועברה לחשבונו הפרטי של הנתבע הראשון. התובעים, שהשקיעו את הכסף, ביקשו להשיבו מהנתבעים, אך תביעתם נדחתה בהליכי פירוק החברה. לאחר מכן הגישו התובעים תביעה אישית נגד הנתבעים להשבת הכספים. הנתבע הראשון טען כי הכספים שימשו לצרכי החברה וכי תקופת ההתיישנות פגה. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת התובעים. בית המשפט קבע כי עילת התביעה התבססה על תצהיר משנת 2015 בו התחייב הנתבע הראשון לשלם לתובעים את הסכומים המדוברים. תצהיר זה היווה חוב חדש ושטר חוב, וככזה, התביעה לא התיישנה. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים שהתבססו על השתק שיפוטי ומצא כי התנהלותו של הנאשם הראשון לאורך כל ההליך הייתה בלתי תקינה. כמו כן, בית המשפט קבע כי התובעים ייצגו כראוי את השותפות וכי הנתבע הראשון ראה בתובע את נציג השותפות. כך, התובעים היו זכאים לחלקם של כל השותפים האחרים. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנתבעת השנייה לא הייתה חלק מהקשר החוזי ולכן דחה את התביעה נגדה. בעקבות זאת, בית המשפט הורה לנתבעת הראשונה לשלם לתובעים 800,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה משנת 2015, ופסק לתובעים הוצאות משפט בסך 100,000 ₪. הסכומים היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.