ע"פ 732/86

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור שהוגש נגד הרכב שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר סירב לפסול עצמו מלדון בעניינו של מערער. טענת הפסילה התבססה על התבטאות של נשיא בית המשפט העליון במסגרת לא פורמלית ועל התערבויות תכופות של בית המשפט במהלך חקירת עדים על ידי הסניגור. בית המשפט העליון הדגיש את חשיבות הריסון השיפוטי, וציין כי לא כל התבטאות פסולה מהווה עילה לפסילה. השאלה הקריטית היא האם שופט יכול לדון בתיק ללא משוא פנים, הנבחן באופן אובייקטיבי ולא על סמך מראית עין. בבואו לבחון טענות כאלה, בית המשפט בוחן את מעמדם המקצועי של השופטים ואת המשמעות ההקשרית של אמירות שנאמרו במהלך משפטים. הערעור הדגיש מקרים רבים שבהם ההגנה ראתה הטיה בשל התערבות בית המשפט והערות במהלך חקירת עדים. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ולא מצא ראיות משמעותיות להטיה שתערער את משוא הפנים השיפוטי. יתר על כן, היא דחתה את הטענה כי מספר גבוה יותר של פסקי דין שליליים מצדיקים פסילה, וטענה כי יש להתייחס לטענות הקשורות להתנהגות השימוע באופן מיידי ופרטני. בנוסף, מעורבות משטרתית בעבר של שופט אחד, ללא זיכרון או רלוונטיות, לא הספיקה לפסילה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, מה שאישר את יכולתם של השופטים להמשיך ללא משוא פנים.