דב"ע תשן/140 - 02

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב פרשנותה של תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה) וזיקתה לסעיף 127ח לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו דמי אבטלה. התקנה והסעיף המדובר נוגעים למקרים של התפטרות מוצדקת והזכאות לדמי אבטלה בעקבותיה. המערערת, המוסד לביטוח לאומי, טענה כי תקנה 8 קובעת רשימה סגורה של מקרים בהם ההתפטרות נחשבת מוצדקת. בתוך כך, המשיבה, שהתפטרה מעבודתה עקב העברת העבודה של בעלה, טענה כי התפטרותה נופלת בגדר הנסיבות המוצדקות. בית המשפט מגיע למסקנה כי תקנה 8 משלימה את הוראות החוק ולא מהווה רשימה סגורה. פרשנות זו נתמכת בהשוואה של סעיף 127ח לסעיפים אחרים בחוק הביטוח הלאומי, המגלה שלושה סוגים של סמכויות רגולטוריות: כאלה שגוברות על החוק, כאלה שמשלימות את החסר בחוק, ואחרות שרק מרחיבות את החוק בלי לגרוע מהוראותיו. מאחר שתקנה 8 נופלת לקטגוריה השלישית, היא אינה מגבילה את סמכותו של פקיד התביעות המוקנית לו בחוק. בנוסף, תכליתו של ביטוח אבטלה, שהיא שמירה על כבודם של עובדים שעזבו את מעגל העבודה, תומכת בפרשנות לפיה התקנה אינה רשימה סגורה. מצבים רבים יכולים להצדיק באופן אובייקטיבי את התפטרותו של עובד, ולפקיד התביעות שיקול דעת לקבוע אם התפטרות מוצדקת במקרים שאינם מוזכרים במפורש בתקנה 8. בסופו של דבר, בית המשפט מצדד במשיבה וקובע כי התפטרותה מוצדקת, ודוחה את הערעור, תוך שהוא מאשר את החלטת בית הדין האזורי לפסוק למשיבה דמי אבטלה. המוסד מחויב להשיב למשיב את הוצאותיו בשתי הערכאות.