עמ"מ 7549/23

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בהצדקה להמשך מעצרם המנהלי של שלושה אנשים מכוח חוק המעצרים המנהליים. החוק מאפשר לשר הביטחון להורות על מעצר מינהלי אם קיים יסוד סביר להניח כי הדבר נעשה מטעמים של ביטחון המדינה או של ביטחון הציבור. השופט, הבוחן חומר חסוי, מאשר כי מתקיים הסטנדרט להמשך המעצר והראיות מצדיקות את צווי המעצר. המערערים טענו לשחרורם, אך השופט אישר את המעצר הנוכחי, תוך שהוא מציין את ההבחנה בין המערערים לבין מעורבים אחרים ששוחררו קודם לכן. כמו כן, השופט קבע כי הדרישה להיפגש עם מתאם השב"כ לצורך בחינת אפשרויות שחרור אינה חובה אלא הזדמנות רבת ערך עבור עצורים. סירוב לעשות כן מגביל את הערכת מסוכנותם ואת הפוטנציאל להסדרים חלופיים. לפיכך, דחתה השופטת את הערעור והדגישה כי עמדת המערערים שוללת חלופות פוגעניות פחות וכי הסכמתם היא בחירה אישית. החלטה זו התקבלה על סמך הראיות הקיימות והסתמכותו של השופט על שיקול דעתם המקצועי של גורמי הביטחון.