עפ"ת 54478-01-20

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים העולים ממנו: **רקע ומקרה הדברים:** המערער, משה מגיס מאור, הורשע בנהיגה במהירות של 132 קמ"ש בכביש המותרת בו מהירות של 90 קמ"ש. לאחר שקיבל הודעת תשלום קנס, הגיש בקשה להישפט. מטעם המערער הוגשה בקשה להישפט, אליה צורף ייפוי כוח לסנגורו. המערער לא התייצב לדיון שנקבע בבית משפט לתעבורה, ונשפט בהיעדרו לקנס של 1,500 ₪. בקשתו לביטול פסק הדין נדחתה, ומכאן הערעור הנוכחי. **טענות המערער:** טענתו המרכזית של המערער, באמצעות בא כוחו, הייתה כי בהתאם לסעיף 95(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") ותקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות"), היה על בית המשפט והתביעה לזמן את הסנגור לדיון, בנוסף לזימון המערער. זאת, לאור העובדה שצורף ייפוי כוח לסנגור לבקשה להישפט, אך הזמנה לדיון לא נשלחה אליו. כמו כן, נטען כי המערער לא קיבל את ההזמנה לדיון שנשלחה לכתובתו, ואישור המסירה היה חסר פרטים מהותיים. בנוסף, נטען כי למערער טענות הגנה כבדות משקל, וכי נגרם לו עיוות דין. **עמדת המשיבה:** המשיבה טענה כי בהתאם לנהלים שהשתנו בעקבות החלטות משפטיות ופניות של לשכת עורכי הדין, נשלחת הזמנה למשפט ישירות לעורך הדין המייצג, במידה וכתובת עורך הדין צוינה ככתובת לקבלת מסמכים. אולם, בענייננו, בבקשה להישפט צוינה כתובתו של המערער ככתובת למשלוח מסמכים, ולכן המדינה מילאה את חובתה בשליחת ההזמנה לכתובת זו. נטען כי אין לחייב את המדינה לשלוח הזמנות למספר כתובות. כמו כן, נטען כי חלק מהפסיקה שאליה הפנה המערער התייחסה למקרים שאירעו לפני השינוי בנהלים. **דיון והכרעה בית המשפט המחוזי:** **1. סוגיית זימון הסנגור:** בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי היה על המשיבה לשלוח הזמנה לדיון גם לסנגור, בנוסף למערער. ההחלטה מתבססת על ההבחנה בין הליכים רגילים לבין הליכים בעבירות קלות. * **עבירות קלות – הסדר דיוני מיוחד:** בית המשפט הדגיש כי ענייננו נוגע ל"עבירות קלות", לגביהן הותקנו סעיפים 239 ו-240 לחוק וכן תקנות 38-44 לתקנות, המקנות סדרי דין מיוחדים. סדר דין זה מיועד לקיצור וייעול ההליך. * **הזמנה לדיון בעבירות קלות:** בעבירות קלות, ההזמנות לדיון נשלחות על ידי גורמי התביעה (מפנ"א, יחידת התביעות) ולא על ידי בית המשפט באופן ישיר. בית המשפט מקבל את כתבי האישום ואישורי המסירה, אך אינו מעורב בשלבים הראשוניים של הזמנת הנאשם לדיון, ואינו בהכרח יודע אם לנאשם יש סנגור, אלא אם הוגש ייפוי כוח לבית המשפט עצמו. * **אי-החלת סעיף 95(א) לחוק ותקנה 20א:** לפיכך, נקבע כי הוראות סעיף 95(א) לחוק ותקנה 20א לתקנות, המתייחסות לחובתו של בית המשפט להודיע לסנגור על מועד הדיון, אינן חלות על הישיבה הראשונה בעבירות קלות, שכן בשלב זה בית המשפט אינו נושא באחריות להנפקת ההזמנות. * **ייעול ההליך ומיקוד הזימון:** בית המשפט אימץ את הרציונל של ייעול ההליך בעבירות קלות, וקבע כי אין להטיל על המדינה חובה לשלוח הזמנות למספר כתובות. די בכך שהמדינה מאפשרת לנאשמים לקבל את ההזמנה לכתובת בא כוחם, במקום לכתובתם הרשומה, אך זאת רק אם כך צוין במפורש. * **יישום לענייננו:** בענייננו, בבקשה להישפט צוינה כתובתו של המערער ככתובת למשלוח מסמכים, ולא כתובתו של הסנגור. אמנם הסנגור ביקש "ליידע את ח"מ על מועד הדיון שנקבע" והוסיף את כתובתו, אך התשובה שהתקבלה ממפנ"א הבהירה כי "משטרת ישראל שולחת את הזימון למשפט לנאשם בלבד". גם מתצהיר המערער עולה כי הסנגור הנחה אותו לעקוב אחר הדואר. לאור זאת, אין למערער להלין על כך שההזמנה נשלחה לכתובתו. **2. סוגיית אי-קבלת ההזמנה ועיוות דין:** בית המשפט דחה גם את טענות המערער בנוגע לאי-קבלת ההזמנה ולגרימת עיוות דין. * **אישור מסירה כדין:** הוצג אישור מסירה, המעיד על מסירת דבר הדואר לידי "שלי", שהיא אחות המערער בת ה-21. בית המשפט קבע כי מדובר באישור מסירה כדין, שכן גילה של האחות מעל 18 שנים, והמערער לא הציג כל טענה משמעותית נגד תקינות אישור המסירה, פרט לאמירה כללית שלא קיבל את ההודעה. * **היעדר טענות הגנה מהותיות:** לאור העובדה שהמערער לא הציג כל אישור או הוכחה לאי-קבלת ההזמנה, ובהיעדר טענות הגנה מהותיות ומבוססות (כנדרש לפי פסיקה, למשל רע"פ 8427/17 אמנון סאלם), נקבע כי לא נגרם עיוות דין. אף אם המערער לא קיבל את ההזמנה, היעדר ההתייצבות ללא נימוק סביר, ובפרט כאשר טענות ההגנה לא הובהרו כנדרש (המערער עצמו אישר כי אינו יכול לפרט טענות הגנה ללא חומר חקירה), מוביל לדחיית טענת עיוות הדין. * **הקנס המקורי:** העובדה שהמערער נדון לקנס המקורי, ללא החמרה, למרות עברו התעבורתי, מחזקת את הקביעה שלא נגרם לו עיוות דין. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **הבחנה בין סדרי דין בעבירות קלות להליכים רגילים:** פסק הדין מדגיש באופן מובהק את ההבדלים הדיוניים החלים על עבירות קלות, לעומת הליכים פליליים "רגילים". ההבחנה נובעת מהצורך בייעול וקיצור הליכים בעבירות פחות חמורות. 2. **סמכות ואחריות הזמנת נאשמים בעבירות קלות:** בית המשפט מבהיר כי בעבירות קלות, האחריות להזמנת הנאשם לדיון הראשוני מוטלת על גורמי התביעה (כמו מפנ"א) ולא על בית המשפט. כפועל יוצא, חובות בית המשפט המפורטות בסעיף 95(א) לחוק, הנוגעות להודעה לסנגור, אינן חלות על שלב זה. 3. **גמישות בהמצאת מסמכים וההסתמכות על כתובת שנבחרה:** פסק הדין תומך בגישה המאפשרת גמישות במשלוח הזמנות, כאשר נאשם או סנגורו בחרו כתובת ספציפית למשלוח מסמכים. במקרה זה, ההחלטה שהמערער נסמך על עצם ציון כתובתו של הסנגור בבקשה להישפט (כאפשרות למשלוח זימון) ולא ככתובת קבועה למשלוח מסמכים, הייתה מכרעת. 4. **חזקת המסירה בעבירות קלות:** אף שלא נדונה באופן ישיר כאן, ההתייחסות לתקנה 44א (חזקת מסירה) בעבירות קלות, מדגישה את הפשטות והיעילות המאפיינות את ההליכים הללו, ולפיהן ישנה סבירות גבוהה שההודעה נמסרה כדין. 5. **דרישת הוכחה מהותית לעיוות דין:** פסק הדין מדגיש כי טענת עיוות דין אינה מספיקה בטענה כללית, אלא מחייבת פירוט והצגת ראיות התומכות בטענה, אשר יש בהן פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה. **לסיכום:** בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מאמץ את פרשנות בית משפט קמא. ההכרעה התבססה על הבחנה בין סדרי הדין בעבירות קלות להליכים רגילים, ועל הניתוח כי בעבירות קלות, האחריות להזמנת הנאשם מוטלת על גורמי התביעה, וכי לא קיימת חובה אוטומטית לשלוח הזמנה גם לסנגור, במיוחד כאשר כתובת הנאשם צוינה ככתובת למשלוח מסמכים. בנוסף, נקבע כי לא הוכח קיומו של עיוות דין, הן בשל אישור המסירה כדין והן בשל היעדר טענות הגנה מהותיות.