ע"א 18/77

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון נסוב סביב פרשנותו של מזכר הבנות בנוגע למכירת מקרקעין והאם הוא עומד בהוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בית המשפט בחן את כוונת הצדדים להתקשר בחוזה ומצא כי התזכיר אכן משקף כוונה ברורה לעשות כן. בנוסף, התזכיר כולל פרטים מהותיים כגון זהות הצדדים, תיאור הנכס, אופי העסקה והמחיר. בית המשפט הדגיש כי אם ניכרת הכוונה להתקשר בחוזה, בית המשפט יכול להשלים את התנאים החוזיים החסרים הקבועים בחוק. באופן ספציפי, היא התייחסה לסעיפים 5(א) לחוק המכר, התשכ"ח-1968, ולסעיפים 25, 26, 41 ו-46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בית המשפט דן גם בסעד של סעד הצהרתי בהליך פתיחת תמריץ ואישר את התאמתו במקרה זה. כמו כן, נקבע כי בית המשפט המחוזי העניק נכונה למשיבים סעד הצהרתי, המאשר את תוקפו של התזכיר ואת יכולת אכיפתו באמצעות ביצוע בעין. עם זאת, בית המשפט העליון הבהיר כי היה על בית המשפט המחוזי להסתפק בהכרזה על התזכיר כתקף לפי סעיף 8, שכן יש להתייחס לסוגיית האכיפה בתובענה נפרדת. זאת, משום שאכיפת חוזה מכר מקרקעין כרוכה בשיקולי צדק והגינות, שלא נבחנו לעומק בהליך הצהרת הפתיחה. ככלל, הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה, והמערערים חויבו לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.