ע"א 9569/06

תקציר

הערעור מתייחס לבעלות על מחסן ("המחסן") הסמוך לדירה בירושלים שהייתה בבעלות המשיבה ובעלה בין השנים 1973-1993. בני הזוג השכירו את המחסן בתקופה זו. בשנת 1993 הם מכרו את זכויותיהם בדירה, אך ציינו במפורש כי המכירה אינה כוללת את המחסן. הזכויות בדירה החליפו ידיים פעמיים נוספות לפני שהבעלים הנוכחיים (המשיבים) רכשו את הדירה, לרבות המחסן, בשנת 2001. המחסן נרשם כחלק מהדירה בשנת 1998. משגילו המשיבים כי רכשו את המחסן, הם תבעו את המשיבה בשנת 2002 לפנותה ולקבל דמי שימוש נאותים. בית משפט השלום בירושלים הורה על פינוי המשיב ותשלום דמי השימוש. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה נגד המערערת, שערכה את חוזה המכר בשנת 1993, והמשיבים הנוכחיים, בטענה לרשלנות ועשיית עושר ולא במשפט, בהתאמה. בית משפט קמא קיבל את שתי התביעות. ערכאת הערעור מסכימה חלקית עם המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא ניכה את מלוא דמי השכירות שקיבלה המשיבה מהמחסן בשנים שלאחר מכירת הדירה. בית המשפט מוצא כי המערערת התרשלה בניסוח הסכם המכר משנת 1993 והיה עליה לדאוג לבירור זכויותיה של המשיבה במחסן. שווי המחסן בעת המכירה בשנת 1993, אשר המערערת נמצאה רשלנית בכך שלא בדקה, הוא הסכום הראוי לפיצוי המשיב, והוא נמוך מסך דמי השכירות שגבתה. לפיכך, תביעת הנזיקין של המשיב כנגד המערערת נדחית. עוד קובע בית המשפט כי המשיבים לא התעשרו שלא בצדק מרכישת המחסן, שכן זכייתם לא פגעה במשיב, שקיבל דמי שכירות גבוהים משווי המחסן בעת המכירה. גם חובת המשיבים לשלם למשיב מבוטלת. תביעת המשיבים לשכר טרחת עורך דין כנגד המערערת מופחתת לסך של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, ותביעת המשיב לשכר טרחת עורך דין כנגד המשיבים עומדת על 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. יתר פסקי הדין של בית משפט קמא בעניין הוצאות והוצאות עומדים בעינם, תוך התאמות קלות במועדי ההצמדה והפרשי הריבית.