ע"א 164/81

תקציר

הערעור מתייחס לאחריות המדינה לרשלנות באי ביצוע צו המעכב את יציאתו של בעלה של המערערת מן הארץ. המערערת קיבלה את הצו מבית הדין הרבני בפתח תקווה במסגרת הליכי מזונות נגד בעלה, אך הצו לא בוצע, מה שאפשר לו לצאת מהארץ באין מפריע דרך נתב"ג. בעקבות זאת הגיש המערער תביעת נזיקין נגד המדינה בבית משפט השלום, אשר נדחתה בנימוק שחובת המדינה במקרה זה היא כלפי הציבור בכלל ולא כלפי המערער באופן אישי. מכאן הערעור. ברוב דעות קיבל בית המשפט את הערעור. השופטת בן-דרור הדגישה כי אין גבול ברור המפריד בין אחריות המדינה למעשים במרחב הציבורי לבין מעשים אחרים, וכי על חברי הרשות מוטלת חובת זהירות שלא להתרשל במילוי תפקידם. במקרה דנן, חובתה של המדינה הייתה כלפי המערער באופן אישי ולא כלפי הציבור בכללותו, ועל כן ניתן להטיל על המדינה אחריות בגין רשלנות. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האינטרס לשמור על זכויותיו של הנפגע ולהבטיח כי לא ייפגעו זכויותיו של אדם. למרות שהנטל הכלכלי על המדינה הנובע מאחריותה לרשלנות עובדיה עשוי להוות שיקול במקרים מסוימים, אין הוא יכול להצדיק פטור את המדינה מאחריות במקרה הנוכחי, מה גם שהמדינה קיבלה אחריות כזו במפורש במקרים מסוימים. השופטת טלגם הסכימה עם השופטת בן-דרור והדגישה כי שאלת המפתח היא האם יש להטיל על המדינה אחריות לנזקים שנגרמו לאזרח עקב ביצוע רשלני של תפקידיה, וכי חובת הזהירות במקרה זה היא כלפי המערערת. לטענת טלגם, העובדה שהחובה המדוברת הייתה מנהלית אינה פוטרת את המדינה מאחריותה, ועל המדינה לשאת בתוצאות רשלנות עובדיה. הגורם הקובע בדבר קיומה של רשלנות הוא מידת החריגה של המזיק מהסטנדרט המקצועי המקובל במקצועו. השופט הכהן, בדעת מיעוט, טען כי חובת המדינה במקרה זה היא במישור הציבורי, ולא יצרה קשר קרוב או ידידות עם המערער. לפיכך, לא ניתן להטיל על המדינה אחריות בגין רשלנות כלפיה באופן אישי. הטלת אחריות כזו תביא למבול של תביעות נגד המדינה ותכביד יתר על המידה על הקופה הציבורית. יתר על כן, הרשלנות שיוחסה לעובדי המדינה במקרה זה דומה יותר לחוסר יעילות מאשר לרשלנות, ואין להטיל על המדינה אחריות לחוסר יעילות.