בג"צ 6334/96

תקציר

ההליכים המשפטיים בין העותרת לבין בעלה (המשיב) נמשכים למעלה משש עשרה שנים, במעורבות הן של בתי הדין הרבניים והן של בתי המשפט האזרחיים. העותרת ערערה על החלטת בית הדין הרבני, בגיבוי בית הדין הגדול לערעורים, שדחה את תביעתה למחצית הבעלות על דירתם הקודמת של בני הזוג. היא טענה בעיקר כי בית הדין הרבני נעדר סמכות שכן נושא הרכוש קשור באופן פסול לתביעת הגירושין, וטענה כי ההחלטה התקבלה בצירוף שופט שלא השתתף בדיון. בית המשפט העליון קבע כי העותרת לא ערערה על סמכותו של בית הדין הרבני בהזדמנות הראשונה, ובכך אישר את טענותיה הנוכחיות בטרם עת. יתר על כן, בית הדין לא מצא כל ראיה לחוסר כנות בתביעת הגירושין של המשיב, וציין את פרידתו הארוכה מהעותרת ואת נישואיו מחדש לאחר מכן. עם זאת, בית המשפט העליון פסל את פסק דינו של בית הדין הרבני מטעמים פרוצדורליים, שכן שופט אחד, שהיה שותף לפסק הדין, לא השתתף בדיון הרכושי הקריטי, ובכך הפר את ההרכב המנדטורי של בית המשפט. מחדל פרוצדורלי זה חייב את ביטול החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. פסק הדין הכיר בצורך בדיון מחודש שיתייחס וישקול כראוי את התרומות הכספיות לרכישת הדירה, ששני הצדדים חלקו עליהן. כתוצאה מכך, הצו המותנה הפך למוחלט, ובתקווה שהביעה השופטת זמיר, עודד בית המשפט את בני הזוג לחפש פתרון בהידברות ולא בהמשך הסכסוך המשפטי.