ע"א 9232/06

תקציר

מדובר במקרה הנוגע לחישוב שטחו של בית ביישוב מפונה, הרלוונטי לקביעת הפיצוי שיקבלו התושבים המפונים לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005. המחלוקת נסובה סביב פרשנות הביטוי "שטח הבית" כאמור בתוספת השנייה לחוק, והאם יש להוסיף את 15% הנוספים הנזכרים בהגדרה לאחר החלת סף השטח המותר לבנייה על פי תכנית התכנון התקפה. בית משפט השלום בירושלים פסק לטובת המשיבים, פירש את החוק כקובע כי הרף העליון חל על האזורים העיקריים בלבד, ולא על 15% הנוספים, ולפיכך פסק למשיבים פיצוי נוסף. המערערת טענה כי "שטח הבית" לא יעלה על השטח המותר לבנייה, ומשכך הקביעה הסופית אינה יכולה לחרוג ממגבלת התכנית התכנונית התקפה. לאחר בחינה מעמיקה הסכים בית המשפט המחוזי עם פסק דינו של בית משפט השלום ודחה את הערעור, בקובעו כי לא מצא סיבה משמעותית או מהותית דיה לסטות מהמבנה ההגיוני של הערכאה הנמוכה יותר. פסק הדין ניתח באופן ביקורתי את הליכי החקיקה ופירש את החוק מבחינה תכליתית, והגיע למסקנה כי תכלית החקיקה לא נפגעה מפסק דינו של בית משפט השלום. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי פרשנותו של בית משפט קמא משכנעת ולא ראה עילה להתערב. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין.