ה"פ 34573-11-19

תקציר

פסק הדין מתייחס לסוגיה פרוצדורלית מורכבת בתיק הוצאה לפועל של רכוש. הוא סובב סביב הדרך הפרוצדורלית המתאימה לערעור על שתי החלטות שיפוטיות. ההחלטה הראשונה דחתה ערעור על הוראות רשם ההוצאה לפועל וניתנה לכאורה ללא הסכמת הצדדים. ההחלטה השנייה דחתה בקשה לבטל את פסק הדין הראשון ולפסול את ההרכב שנתן אותו. המבקש, שהיה בעל הנכס שעמד במרכז הליכי ההוצאה לפועל, עתר תחילה לביטול פסקי הדין וביקש עיכוב ביצוע. עם זאת, בית המשפט סבר כי ייתכן שהמסלול הפרוצדורלי שנבחר אינו נכון והציע למבקש הזדמנות להסביר מדוע אין לדחות את התביעה. השופט ציין כי גם אם הייתה לצדדים הסכמה כי לא יינתן פסק דין, בחירתו של המבקש להגיש בקשה לביטול פסק הדין כבלה אותו למסלול פרוצדורלי זה. יתר על כן, ניתן לערער על בקשה לפסילה רק באמצעות ערעור, ולא באמצעות פעולה עצמאית. בית המשפט הדגיש כי המבקש אינו יכול להתדיין שוב ושוב באותן טענות וכי פעולה עצמאית אינה המנגנון המתאים לערער על ההחלטות. במקום זאת, הגישה הנכונה תהיה לבקש רשות ערעור, שעשויה לכלול בקשה לסעד זמני. השופט הגיע למסקנה כי התביעה והבקשה לסעד זמני נדחו שתיהן והותירו למבקש אפשרות להמשיך בהליכי ערעור מתאימים. פסק הדין בא להבהיר את הצעדים הפרוצדורליים הראויים ושולל את גישתו הנוכחית של המבקש, תוך שימת דגש על סופיות ההחלטות שהתקבלו.