ע"פ 9256/11

תקציר

המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי ברצח בביצוע עבירה נוספת, קרי שוד, ונידון למאסר עולם. הוא ערער לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט. הטענות העיקריות שהעלה המערער היו: (1) לא ניתן לקבוע כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממעשיו. (2) המוות נגרם כתוצאה ממעשיו של שותפו איגור ללא ידיעתו או כוונתו של המערער. (3) היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין לא הוכח, ואין די בפזיזות לעבירה; נדרשת לפחות אדישות פלילית. בית המשפט העליון דחה את כל טענות המערער אחת לאחת. ראשית, מכלול הראיות הוכיח מעבר לספק סביר כי מעשיו של המערער גרמו למותו של המנוח. הקרבה בזמן ובמקום מותו של המנוח הצביעה על הקשר הסיבתי בין השוד לבין המוות. שנית, הטענה כי איגור גרם למוות ללא ידיעת המערער התבססה על ספקולציות גרידא, וניסיונו של המערער לאחוז בחבל בשני קצותיו – תוך דבקות בגרסתו כי פעל לבדו תוך שהוא טוען כי בת זוגו היא שהרגה את המנוח – לא יצלח. בית המשפט אינו נדרש לשקול תרחישים היפותטיים שאין להם בסיס בראיות. שלישית, אף שהיסוד הנפשי הנדרש לעבירה לפי סעיף 300(א)(3) הוא אכן עניין של אדישות או פזיזות, מעשיו של המערער גילו אדישות לאפשרות מותו של המנוח. העובדות הראו כי המערער הפגין אדישות, ומצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה היה של אדישות, אם לא פזיזות. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור ואישר את ההרשעה וגזר הדין המקוריים.