ת"ד 9286-10-18

תקציר

הנאשם הואשם במספר עבירות תנועה, בהן אי מתן זכות קדימה, נהיגה רשלנית, גרימת חבלה גופנית וחבלה של ממש, בעקבות פנייה שמאלה שהביאה להתנגשות עם רוכב אופנוע. הנאשם הודה בתוצאות התאונה אך הכחיש אחריות וטען כי ציית לכל חוקי התנועה. המחלוקת העיקרית הייתה על כיוון נסיעתו של רוכב האופנוע, שהיה מכריע בקביעת סיבת התאונה. התביעה טענה כי הוא נסע ממערב למזרח והייתה לו זכות קדימה, ואילו הנאשם טען כי רוכב האופנוע לא נראה ונסע בכיוון ההפוך. בית המשפט שמע עדויות של רוכב האופנוע (שסבל מחבלות משמעותיות), שוטרים שהגיעו למקום ושני בוחנים שחקרו את התאונה. אחד הבוחנים זיהה תחילה בטעות את התאונה כהתנגשות אחורית, אך מאוחר יותר תיקן את עצמו לאחר שהבין את טעותו. הוא קבע כי רוכב האופנוע נסע ממערב למזרח והנאשם לא ויתר על זכות קדימה וגרם לתאונה. מסקנה זו התבססה על מספר גורמים: כיוון הנזק לרכב, סימוני הכביש, מיקום רוכב האופנוע על הכביש וניתוח נתוני תקשורת. ההגנה הציגה מומחה שביקר את עבודת הבוחן וטען כי קיימים שני תרחישים אפשריים לתאונה, כאשר ההסתברות גבוהה יותר שמדובר בהתנגשות אחורית. עם זאת, בית המשפט מצא את קביעתו של הבוחן משכנעת יותר, במיוחד לאור העובדה שטענות המומחה מטעם ההגנה התבססו במידה רבה על ספקולציות, והוא התעלם מעדותו של רוכב האופנוע. בית המשפט דחה גם את טענות המומחה בנוגע לכשלי החקירה הנטענים של הבודק ואת טענותיו לגבי מהירות רוכב האופנוע, וציין כי גם אם רוכב האופנוע נסע במהירות מופרזת, עדיין חלה על הנאשם זכות קדימה. בהתבסס על חומר הראיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. הנאשם הורשע באי מתן זכות קדימה, נהיגה בחוסר זהירות, גרימת נזק וחבלה של ממש. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 11.1.2022.