דב"ע שן/23 - 3

תקציר

פסק הדין נסוב סביב החלטת בית המשפט להתיר תיקון למסמך משפטי למרות עיכובים משמעותיים בהגשתו. השאלה המרכזית הייתה האם תיקון זה נחוץ כדי להביא את החברה "האמיתית" המדוברת לשולחן המשא ומתן. תחילה דחה בית הדין האזורי את הבקשה, תוך הסתמכות רבה על תצהיר ממנו עולה כי תשלומים שולמו לתובע באופן שגוי במשך 17 שנים ללא הפסקה, גם לאחר שהתגלתה הטעות הנטענת. עם זאת, בתצהיר אחר נטען כי התשלומים נמשכו במכוון כדי למנוע הסלמה של הסכסוך. בית המשפט הכיר בחריגים לכללים, כגון שיהוי בהגשת הבקשה, אך הדגיש כי עיכובים אינם מונעים באופן אוניברסלי תיקונים. בצטטו את וינוגרד ואת השופט ברט, הדגיש בית המשפט כי יש לאפשר תיקונים אם הם אינם גורמים עוול בלתי הפיך לצד השני, בדרך כלל בר תיקון באמצעות פיצויי עלויות. בסופו של דבר, בית הדין החליט כי התיקון חיוני לפתרון המחלוקת, ובפרט בנוגע לזכאותו של העובד לתוספת טיסה פעילה – סוגיית הליבה. מתוך הכרה בשיהוי של המדינה, פסק בית המשפט לטובת התיקון, המחייב את המדינה לשאת בהוצאות העובד, בסך 2500 שקל בתוספת מע"מ, המשקף הן את אחריות המדינה והן את המטרד הפרוצדורלי שנגרם לו. ההחלטה הדגישה את העיקרון המשפטי לפיו טיפול בשאלות האמיתיות העומדות בלב המחלוקת גובר על עיכובים פרוצדורליים, ובלבד שניתן לפצות כספית על אי הנוחות הנובעת מכך.