ע"מ 1041/04

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על הזכות להחכיר חלקת אדמה הרשומה על שם הוריהם המנוחים של שנים עשר אחים. בית משפט קמא קבע כי ההורים היו שווי זכויות בנכס. לאחר מות האם חולקה ירושתה, כך שכל אח נותר עם חלק של 1/16. האב לקה בשבץ מוחי בשנת 1981 ושבץ נוסף בשנת 1985. הוא חתם על מסמכים שונים המעבירים את זכויותיו לאחים בין השנים 1983 ל-1989. הנושא המרכזי שעמד על הפרק היה היכולת הקוגניטיבית של האב לחתום על מסמכים משפטיים בעקבות השבץ. בית משפט קמא העדיף את חוות דעתו של מומחה נוירולוגי שלא בדק את האב, על פני חוות דעתו של רופא שהנפיק בשנת 1989 תעודה המאשרת את כשירותו של האב, וכן את עדויותיהם של עורכי הדין שהיו עדים לחתימת האב. ערכאת הערעור קבעה, כי אין בה כדי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה, נוכח התרשמותו של האחרון מהראיות ומחקירת העדים. ערכאת הערעור אף הסכימה עם ביטול חלק מהחתימות שהושגו מהאחים על ידי בית משפט קמא, בטענה כי הוטעו. זאת ועוד, אישר בית המשפט קמא את קביעתו של בית משפט קמא כי כוונת האב, כמו גם כוונת האחים שחתמו על הסכם בשנת 1987, הייתה להעניק זכויות לחלק מהאחים רק לאחר מות האב – תנאי שלא התקיים, שכן האב לא ערך צוואה. לפיכך, פסק הדין דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית משפט קמא. בנוסף, חויבו המערערים בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין.