ע"א 3902/98

תקציר

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של החברה הקבלנית המערערת על פסק דין של בית המשפט המחוזי לטובת המשיבים, שהיו רוכשי דירות. המחלוקת נסובה סביב שני חללים גדולים מתחת למבנה שהוסבו למחסנים. הסכמי המכר אפשרו בתחילה למערערת שיקול דעת באשר לזכויות קניין מסוימות, לרבות אי התייחסות לחלק משטחי המקרקעין כחלק מהרכוש המשותף. עם זאת, ההסכמים והמפרט הטכני המצורף לא פירטו במפורש את הוצאתם של שטחים אלה מהרכוש המשותף, כמתחייב מסעיף 6 לחוק המכר (דירות). חוק זה דורש כי כל שינוי ברכוש המשותף יצוין בבירור כדי ליידע את הקונים ולמנוע פרקטיקות מטעות. בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי השטחים צריכים להישאר חלק מהרכוש המשותף. בית המשפט דחה את הסתמכותה של המערערת על סעיף חוזי עמום, וציין כי סעיפים אלה הם בדיוק מה שחוק המכר מתכוון למנוע. בית המשפט הדגיש את חשיבותם של מפרטים ברורים בנקודת המכירה, דחה את טענת המערערת בדבר ויתור מצד המשיבים, וקבע כי כל הסכם לאחר המכר בין בעלי הדירות בדבר הצמדת הנכס אינו משפיע על דרישה משפטית ראשונית זו. משכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות.