ע"פ 1521/98

תקציר

פסק הדין דוחה את ערעורו של המערער שהורשע בהשתתפות בהתקהלות בלתי חוקית לפי סעיף 151 לחוק העונשין. מסקנת השופטים היא כי האסיפה המדוברת, שהתקיימה בהר הבית, אכן הייתה פרובוקטיבית ובעלת פוטנציאל להצית אלימות בשל רגישות המקום. ההחלטה להעמיד לדין את המערער לפי החלופה השנייה של סעיף 151, הנוגעת להתנהגותם של אחרים, מוצדקת חרף טענות המערער לאכיפה בררנית. בית המשפט מדגיש כי יש לאזן בין חופש ההתאספות לבין ביטחון הציבור, ובמקרה זה הסכנה הפוטנציאלית גברה על חופש התנועה הספציפי של המערער. יתר על כן, השופטים מסבירים כי המבחן לקביעת חוקיותה של התקהלות צריך להתבסס על הנימוקים הסבירים של הסובבים אותה, ולא על קבוצות בפועל. עוד הם מבהירים כי המבחן הראוי להערכת החשש לאי סדר ציבורי הוא מבחן של אפשרות סבירה, שעמדה בבירור במקרה זה. פסק הדין מתייחס גם לטענת המערערת בדבר אופיין הרטרואקטיבי של פקודות המשטרה, וקובע כי על האזרחים לציית לפקודות אלה ולערער עליהן באופן פרוספקטיבי, שכן ייווצר כאוס אם יתאפשר ערעור רטרואקטיבי. בסופו של דבר, בית המשפט מוצא כי החלטת התביעה שלא להעמיד לדין מעורבים אחרים אינה מצדיקה זיכוי של המערער, שכן הדבר נתון לשיקול דעתן של הרשויות. לפיכך, הערעור נדחה. השופט משה גל והשופט שלום ברנר מסכימים עם ההחלטה המקיפה.