ע"א 30/72

תקציר

במקרה של תביעת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מצא בית המשפט המחוזי תחילה את המערערים אחראים ללשון הרע ודחה את הגנתם. בית המשפט קבע כי תשלום הפיצויים על ידי ידיעות אחרונות אינו פוטר את המערערים מאחריות, שכן הדיבה עדיין ניתנת לתביעה נגדם בנפרד, למרות הסדר קודם עם העיתון. זאת ועוד, נדחה ניסיונו של המערער לתקן את הגנתו על ידי הוספת סעיפים נוספים בחוק. בערעור אישר בית המשפט העליון את ממצאי הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי ההסדרים עם ידיעות אחרונות לא פטרו את המערערת מאחריות, כפי שעולה מאופיו הספציפי של הפיצוי. בנוסף, ציין בית המשפט את המעשה הפסול הנפרד של שליחת מכתב לשון הרע לעיתון. בית המשפט דחה גם את טענת המערער בדבר ביטול התיקון להגנתו, תוך שהוא מצטט פסקי דין קודמים, אשר מצאו כי הגנות דומות אינן ישימות כאשר מדובר בטענות עובדתיות ולא בדעות. בית המשפט העליון בחן את המושג פיצויים עונשיים ופיצויים מוגדלים – וקבע כי בתי המשפט בישראל יכולים לפסוק פיצויים עונשיים במקרים ראויים, ללא תלות בתקדימים של המשפט האנגלי. בית המשפט הגיע למסקנה כי הפיצוי שנפסק בעבר אינו מספיק לאור חומרת לשון הרע והכפיל את סכום הפיצוי מ-10,000 ל"י ל-20,000 ל"י, בתוספת ריבית והוצאות. החלטה זו מדגישה את עמדתה המשפטית של ישראל בנושא לשון הרע, מדגישה את ההגנה על המוניטין האישי ומאשרת את סמכותם של בתי המשפט לפסוק פיצויים משמעותיים במקרים של לשון הרע בזדון.