עת"מ 1274/03

תקציר

פסק הדין דן בתוקפו של מצב תכנוני לעניין הפקעת קרקע לצורך סלילת כבישים. בית המשפט קובע כי הבחינה הנוכחית אינה כרוכה בבחינת נאותותה של תכנית ההפקעה או בהצעת אפשרויות תכנוניות שונות, אלא מתמקדת בשאלה האם קיימות ראיות לכוונה לממש את התכנית המקורית. כמו כן, נעשית הבחנה בין הפקעה לפי חוק התכנון והבנייה לבין הפקעה לפי פקודת הקרקעות. לטענת הראשונה, מדובר בהליך דו-שלבי: תכנון ואישור, ולאחר מכן הפקעה לצורכי ציבור. בית המשפט מדגיש כי שני השלבים חיוניים ויש לבחון את ביטולם בנפרד. פסק הדין קובע כי שיהוי בלתי סביר במימוש ההפקעה אינו מצדיק אוטומטית את ביטולה, במיוחד כאשר נשקלת תכנון עירוני עתידי. יש לבחון את השיהוי לצד גורמים נוספים, ובהם המטרה הציבורית של ההפקעה, השפעתה על בעלי הקרקע וסבירות ביצועה. במקרה דנן מגיע בית המשפט למסקנה כי מטרת ההפקעה לא נזנחה, ודי בפעולות שנקטו המשיבים למימוש התכנית. יודגש כי התכניות הקיימות תומכות בצורך בהרחבת הכביש, ומשכך לא מתקבלות טענות העותרים לשינוי התוואי. פסק הדין מתייחס גם לנסיבותיו הספציפיות של כל עותר. מובהר כי רכושו של העותר מס' 1 כבר הופקע, ובקשתו לסעד פיצול נדחית. בינתיים, אדמתה של העותרת מס' 2 טרם הופקעו, ובית המשפט מורה על נקיטת הודעה ונהלים נאותים בטרם נקיטת ההליכים. בית המשפט מכיר בפגיעה שנגרמה לעותרים אך מדגיש כי יש לאזן בין זכויות הקניין שלהם לבין צרכי הציבור. לפיכך, בקשתם לביטול ההפקעה נדחית. לבסוף, נדרשים העותרים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, והמשיבים רשאים לקבל מוצגים הקשורים בתיק. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים וניתן לערער עליו.