עפ"ת 31493-11-10

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למקרה בו עוסק אדם שרישיון הנהיגה שלו נפסל, והדיון נסוב סביב פרשנות התקנות המסדירות את משך תקופת הפסילה. לגופו של עניין, בית המשפט בוחן האם יש לראות במערער כמי שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה, ומכאן החלה תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין, או שמא יש להתחשב בתקופת הפסילה הקודמת. דעת הרוב מיישרת קו עם האחרונה, וקובעת כי יש לחשב את תקופת פסילת רישיונו של המערער מיום שהפקיד את רישיונו במשטרה, והתוצאה היא תוצאה קשה כאשר הפסילה בפועל חורגת ממשך הזמן המקורי שנקבע. זאת בשל הדרישה להיבדק שוב לאחר תום תקופת הפסילה, ובכך להאריך את פרק הזמן. דעת הרוב מצטטת פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, כולל בעניין כהן, כתומכות בפרשנות זו. עם זאת, המציאות הקשה של מקרה זה ואחרים הדומים לו מדגישה את הצורך של מחוקק המשנה להבהיר את התקנות הרלוונטיות כדי למנוע תוצאות בלתי צודקות כאלה. בינתיים, השופט מציע כי שופטי התעבורה יאמצו פרקטיקה של רישום הצהרות נאשמים בדבר הפקדת רישיון או אובדן רישיון כדי להבטיח שתקופת הפסילה תחל מיום מתן גזר הדין, כפי שהתכוון המחוקק. למרות הסתייגויות אישיות מהתוצאה, השופט פוסק בהתאם לדעת הרוב של בית המשפט העליון בהחלטה מחייבת מבחינה משפטית, ומשאיר את סעדו של המערער לאפיקים אחרים כגון חנינה.