סע"ש 41862-06-21

תקציר

התובעת, אישה שעבדה בחברה הנתבעת למעלה מ-26 שנים, הגישה נגדם תביעה לאחר שורה של אירועים שהחלו בפיטוריה, המשיכו בהעסקתה, ובסופו של דבר הובילו לפרישתה. התובעת טענה כי החברה פיטרה אותה שלא כדין, וכי הם הפרו את תנאי ההסכם משנת 2014 בנוגע לפיצויי פיטורים ופרישה מוקדמת. עוד טענה כי החברה השמיצה אותה וחדרה לפרטיותה. בית הדין מצא כי חלק ניכר מטענות התובע אינן רלוונטיות בכל הנוגע להליך הפיטורים בשנת 2018, בעוד התובע המשיך לעבוד בחברה עד שנת 2019. לכן, לא היה צורך לדון בפיטורים של 2018 או בפרשנות של ההסכם מ-2014. באשר לפיטורים בשנת 2018, בית הדין מצא כי החברה לא כפתה על התובעת לקבלם, וכי תנאי עבודתה נותרו ללא שינוי עד פרישתה. גם פרשנותה של התובעת להסכם משנת 2014 נמצאה כבלתי עולה בקנה אחד עם פרקטיקת החברה ותכלית ההסכם. בית המשפט קיבל את טענת החברה כי העסקתה של התובעת הופסקה בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי וממגבלותיה הכספיות, וכי הוצעו לה הזכויות הקבועות בהסכם 2014, אך היא סירבה. בית המשפט דחה גם את טענות התובעת בנוגע למזכר ההבנות, שכן הוא טרם נקבע בשנת 2018, ולא היה רלוונטי לזכויותיה של התובעת בעת חתימתו בשנת 2019 מאחר והמשיכה לעבוד כרגיל. בית המשפט מצא כי החברה לא פיטרה את התובע שלא כדין גם בשנת 2019. נקבע כי לתובעת ניתנו מספר הזדמנויות להציג את טענותיה נגד הפרישה וכי החברה שקלה את בקשתה בתום לב. החלטת החברה שלא להמשיך להעסיק את התובעת לאחר גיל הפרישה התבססה על סיבות לגיטימיות, לרבות חוסר יכולתה של התובעת לעבוד במשרד והערכות הביצועים הירודות שלה. בית הדין דחה גם את טענות התובעת בדבר לשון הרע, וקבע כי התוכן המשמיץ לכאורה במכתב הפיטורים לא היה משפיל או משפיל, וכי הוא נשלח ליו"ר ועד העובדים כנדרש בהסכם משנת 2014. בנוסף, לא ניתן להטיל על החברה אחריות לכל פרסום של המכתב בתוך הארגון, שכן הוא מוגן על פי החוק. לבסוף, קבע בית המשפט כי החברה לא הפרה את זכותו של התובע לפרטיות, וכי התובע לא פעל בחוסר תום לב. מאחר שהתובעת הייתה פנסיונרית, היא נדרשה לכסות את הוצאותיה המשפטיות של החברה, שנקבעו על סך של 3,000 ₪. תביעתה של התובעת נדחתה אפוא במלואה, וניתנה לה הזכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.