דב"ע לח/61 - 3

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת על תחולתם של שני הסכמי עבודה על קבוצת עובדים בסדנאות נמל אשדוד. ההסכמים המדוברים הם סיכום דיונים משנת 1971 המסדירים תביעות עובדי מוסכים והסכם קיבוצי משנת 1972/73 בין הממשלה לארגון עובדים המייצג הנדסאים וטכנאים. העובדים, שדורגו כטכנאים, טענו כי על פי הסכמים אלה הם זכאים לפרמיה מסוימת בשכרם, שרשות נמל אשדוד סירבה לשלם. העובדים הגישו תביעה נגד רשות הנמלים בבית הדין האזורי בבאר שבע, שנדחתה. לאחר מכן ערערו העובדים לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין לעבודה התייחס תחילה לטיבו של המסמך משנת 1971. בית המשפט קבע כי אמנם לא מדובר בהסכם קיבוצי משום שלא נרשם כדין, אך עדיין יש לו תוקף משפטי ולא ניתן להתעלם ממנו. בית הדין הדגיש כי ביחסי עבודה קיבוציים, כוונת הצדדים היא מכרעת. במקרה דנן ניכר כי המסמך נועד ליישב את כל טענותיהם של עובדי המוסך וכי הוא חל על כולם, לרבות המערערים, ללא קשר לסיווג תפקידם הספציפי. לאחר מכן פנה בית הדין להסכם הקיבוצי משנת 1972/73. היא דחתה את טענת רשות הנמלים כי ההסכם חל רק על חברי ארגון העובדים שחתמו עליו. לדברי בית הדין, החוק הישראלי והפרקטיקה של יחסי עבודה קיבוציים לא תמכו בהגבלה כזו. הסכמים קיבוציים, מטבעם, חלו על כל עובדי מעסיק שהיה צד להסכם, ללא קשר להשתייכותם הארגונית. הגורם המכריע היה לשון ההסכם עצמו, שבמקרה זה התייחס לעובדים "המקבלים שכר לפי דרגת הנדסאים וטכנאים". בית הדין פירש ביטוי זה כך שההסכם חל על עובדים ששכרם נקבע על פי סולם הדירוג הנזכר, ללא קשר לתפקידם בפועל או להשתייכותם הארגונית. עם זאת, בית הדין לא הכריע בשאלה האם הפרמיה מהווה "תנאי עבודה ותנאים סוציאליים", כאמור בהסכם 1972/73, שכן שאלה זו לא זכתה להתייחסות מספקת בבית הדין האזורי. לפיכך, בית הדין החזיר את התיק לבית הדין האזורי להמשך הליכים על מנת לקבוע האם יש לראות בפרמיה חלק מ"תנאי העבודה והזכויות הסוציאליות" של העובדים והאם הם זכאים לה על בסיס הסכם 1972/73. בית הדין הביע תקווה כי הסוגיה ארוכת השנים תיפתר באמצעות משא ומתן והסכם קיבוצי חדש.