ה"פ 200102/08

תקציר

המבקשת הייתה בעלת רכב ובין אפריל 1999 לדצמבר 2001 קיבלה 17 הודעות קנס בגין עבירות חניה והצבת רכב, אותן לא שילמה ולא ביקשה להישפט בגינם. כתוצאה מכך, היא נחשבה מורשעת והמשיב ניסה לגבות את הקנסות. המבקש טען כי הקנסות קצובים בזמן, דבר שהמשיב חלק עליו. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות על הקנסות היא שלוש שנים והחלה 105 יום לאחר שליחת הודעות תשלום הקנס. המשיב לא הביא ראיות מספיקות לכך ששלח למבקש מכתבי דרישה חוזרים בתוך תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים ל-14 הדוחות הראשונים, שהיו מאפסים את השעון. לפיכך, הקנסות הנוגעים ל-14 דוחות אלה הוגדרו כמעופשים ולא ניתן היה לגבם. עם זאת, שלושת הדוחות האחרונים, המתוארכים בתוך שלוש שנים ממכתב הדרישה שנשלח למבקש באוגוסט 2004, נמצאו ניתנים לאכיפה. השופטת גם בחרה שלא לפסוק הוצאות למבקשים משום שהמבקשת שקיבלה את הקנסות לא העידה בעצמה, למרות שבעלה של המבקשת הגיש תצהיר והמבקשים חלקו את אותה כתובת.