ת"א 60965-12-17

תקציר

התיק סובב סביב עסקת מקרקעין מטרידה שנותרה בלתי פתורה במשך עשרות שנים, וגרמה תסכול לתובעים. המחלוקת נוגעת לחלקת קרקע ביפו, המיועדת לקבורה, אשר נמכרה לתובעים אך מעולם לא הועברה לחזקתם בשל מורכבות ורגישויות הקשורות לאתר הקבורה. התובעים ביקשו סעד כספי, ודרשו דמי שימוש מהנתבעת, חבר הנאמנים של הווקף המוסלמי, על כך שמנעה מהם לכאורה להחזיק בקרקע או עודדה בעקיפין אחרים להשתמש בה לקבורה. בית המשפט מצא כי התובעים לא סיפקו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. הם לא הצליחו להוכיח כי המועצה השתמשה במישרין בקרקע או מנעה מהתובעים להחזיק בה. בנוסף, התובעים לא הצליחו לקבוע כי הוועד היה שותף לעוולות של אחרים בכך שתרם או עודד באופן משמעותי את פעולות הקבורה. הנטל הראייתי הוטל על התובעים, ואי הצגת ראיות משכנעות, במיוחד נוכח חלוף הזמן והיעדר עדויות של אנשי מפתח כתוצאה מכך, פעלו לרעתם. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת התובעים בסעיף אחד. המועצה חויבה לפצות את התובעים בגין יתרת תשלום בסך 22,281 ₪ בתוספת ריבית והצמדה, בגין היטלי סלילה וניקוז. סכום זה היה חלק מחלקו של הדירקטוריון בהוצאות, כפי שהוסכם בפסיקה קודמת של בית המשפט, אך הדירקטוריון סירב לשלם אותו. בסך הכל נדחתה התביעה לדמי שימוש, למעט הסכום בסך 22,281 ₪. פסק הדין לא קבע תקדימים לדמי שימוש או פיצויים אחרים לתקופה שלאחר שנת 2020, שבה חזר הדירקטוריון לפעילות מלאה עם נציגים חדשים. בית המשפט החליט שלא לפסוק הוצאות לתובעים, בהתחשב בהתנהלות ההיסטורית של הדירקטוריון ובקשיים המעשיים שעמדו בפני התובעים בביצוע העסקה. פסק הדין הדגיש את הצורך בפתרון מעשי וצודק לסוגיה מורכבת זו, בתקווה להביא לסגירת הסכסוך ארוך השנים.