ע"א 352/78

תקציר

פאני ויליאמס רכשה בשנת 1937 חלקת אדמה בכפר סבא, שנרשמה על שמה. עם מותה בשנת 1940 טענה בתה הצעירה כי הקרקע נרכשה במתנה עבורה והגישה עתירה בשנת 1977 להכריז על החלקה כרכושה. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מחוסר ראיות מספיקות. הבת ערערה על החלטה זו, בטענה כי אמה התכוונה לתת לה את הקרקע וכי רישום הנכס על שם אמה היה טכני בלבד. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי הראיות שהציגה הבת אינן משכנעות דיין כדי לגבור על חזקת הבעלות הנובעת מרישום המקרקעין על שם אמה. לדברי בית המשפט, הצהרתה הנטענת של האם על רכישת הקרקע כמתנה לבתה יכולה להתפרש כהבטחה עתידית ולא כמתנה מיידית. העובדה שהקרקע נותרה בלתי רשומה על שם הבת במשך קרוב לארבעים שנה החלישה עוד יותר את תביעתה של הבת. השופטים הדגישו כי על פי הדין הישראלי, מתנה של מקרקעין צריכה להיחשב בדרך כלל כשלמה רק לאחר שהקרקע נרשמה על שם הנמען, מה שלא קרה במקרה זה. בנוסף, בית המשפט מצא כי התצהירים שהוצגו כראיה אינם מהימנים, שכן הם נעשו עשרות שנים לאחר המתנה הנטענת, ולכן אין זה סביר שהמצהירים יזכרו במדויק את המילים המדויקות שיוחסו לאמה של הבת. לפיכך, הערעור נדחה, וההחלטה הראשונית של בית המשפט המחוזי נותרה בעינה.