ת"א 4335-05-17

תקציר

המחלוקת בין סלופארק לפנגו מקורה בהסכם משנת 2012 בנוגע לשימוש בפטנט על מערכת פיקוח וניהול חניה. ההסכם, שנועד ליישב מחלוקות קודמות בין הצדדים, העניק לסלופפארק רישיון להשתמש בפטנט עד 2024 ופירט תשלומי תמלוגים לפנגו. עם זאת, סלופארק טענה כי ההוראה המחייבת תשלומים מעבר לפקיעת הפטנט בשנת 2016 אינה חוקית, תוך שהיא מפנה למקרה בלס, שקבע כי הוראות אלה מנוגדות לתקנת הציבור. פנגו טען כי הנסיבות מצדיקות את התשלומים, אך בית המשפט אישר את אי חוקיות ההוראה בנימוק של היעדר הבחנה ברורה בפרשת בלס בין סוגים שונים של סעיפים. באשר להשלכותיה של ההוראה הבלתי חוקית, בחן בית המשפט את סעיף 31 לחוק החוזים, המאפשר לבתי המשפט לפטור צדדים מהתחייבויות או לאכוף אותן באופן חלקי. נמצא כי שני הצדדים היו מודעים לתאריך התפוגה של הפטנט אך בחרו לכלול בהסכם את תאריך היעד לשנת 2024. בעוד פנגו ביקשה אכיפה, סלופארק טענה לאילוץ ולטעות. בית המשפט דחה טענות אלה, אך הכיר באי-חוקיותה של ההוראה ובחר באכיפה חלקית. סלופארק חויבה לשלם תמלוגים מופחתים לכל תקופת ההסכם, מתוך הכרה בכוונות הצדדים ובהיעדר השפעה מזיקה על צדדים שלישיים. השיעור נקבע על 85% מהשיעור המוסכם, המשקף איזון בין צדק להרתעה. בנוסף, לגבי "הבקשה" חויבה סלופארק בשיעור מופחת של 2.5%, כאשר השיעור הנגזר מכך חל על 85% שנקבעו קודם לכן. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות, ופסק הדין ניתן בהתאם.