בג"צ 1/98

תקציר

למדינת ישראל יש תוכנית למתן דיור להשכרה מסובסד לזכאים. אחד התנאים המוקדמים לתוכנית זו הוא כי על המועמדים להוכיח כי מיצו את כושר השתכרותם. בעקבות הסכם קואליציוני החליטה הממשלה לבנות דיור להשכרה לציבור החרדי בלבד, למרות דעת היועמ"ש כי הדבר אינו חוקי. העותרים ערערו אפוא על חוקיותה של החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי ההנחיות להקצאת דירות אלה אינן תקפות בשל היותן פיקטיביות ומפלות. הם היו פיקטיביים משום שלמרות שנראה שהם חלים על סטודנטים כמו גם על מועמדים חרדים, במציאות הם רק הרוויחו מהאחרונים. הם היו מפלים משום שהקצו דירות על בסיס השתייכות דתית, בניגוד לחובת חוק תקציב המדינה לסייע לנזקקים בכלל. כמו כן, בית המשפט קבע כי פעולות משרד הבינוי והשיכון היו פסולות ומנוגדות לחוק ולמוסר הציבורי. המשרד בנה דיור להשכרה מתוך כוונה מפורשת להעדיף מועמדים חרדים העוסקים באמנותם, דבר שפגע הן במועמדים שאינם חרדים והן בחרדים שאינם עוסקים באמנותם. בעקבות זאת הורה בית המשפט כי המשרד לא יקצה את הדירות להשכרה למועמדים חרדים העוסקים באמנותם. במקום זאת, עליה למצוא פתרון חלופי, כמו מכירת הדירות בשוק החופשי, כשהאחריות למציאת פתרון הולם מוטלת על המדינה. השופט אנגלרד חלק על כך, וטען כי יש לראות במועמדים חרדים העוסקים באמנותם כמי שמיצו את כושר ההשתכרות שלהם ולכן עומדים בתנאי הזכאות. לדברי אנגלרד, כל הבעיה נבעה מהנחה שגויה שמועמדים אלה אינם עומדים בדרישת כושר ההשתכרות.